ארץ, ספרי להם

בעת ההיא עדיין גרתי בהוד-השרון, ובימי ראשון בבוקר, לאחר תורנות-שבת של 24 שעות במחלקה הנוירולוגית בבית חולים מאיר שבכפר-סבא שאותה ביצעתי דרך-קבע, נהגתי לנסוע עם מכוניתי עד התחנה המרכזית של אגד הנמצאת בסמוך, להחנות אותה, ולהגיע באוטובוס לאמי מרים מרקוס שבחיפה - היא גרה אז בשכונת אחוזה שעל הכרמל, ועדיף היה שאשתמש בתחבורה הציבורית במקום לקחת על עצמי נהיגה אחרי תורנות כה ממושכת שלא אחת היתה כרוכה, כמו רוב עבודת הרופאים התורנים במיון, בלילה ללא-שינה.

באותו יום סיימתי את התורנות ב-8, אבל עוד נשארתי, כדרכי, כדי למסור את המחלקה. זה כבר היה אחרי 9, כשעליתי על אוטובוס אגד. כל הדרך לחיפה, נשמעו ברדיו הפתוח בעוצמה הדיווחים על הפיגוע.

יום א', 9 בבוקר, 22 בינואר 1995: צומת בית-ליד, היא "צומת השרון". מחבל פוצץ עצמו בתוך קבוצה של עשרות חיילים שהמתינו בתחנת-אגד שלפני הצומת - "תחנת בית ליד" - להסעה לבסיסם. כאשר הגיעו כוחות החילוץ, התפוצץ במקום מחבל נוסף וטבח גם באלה שבאו להושיט עזרה. נרצחים - 22: 21 חיילי צה"ל ועוד אזרח. ארגון-מבַצע: הג'יהאד האיסלאמי.

הגענו כבר אחרי: כשנוסעים מדרום לצפון וקרבים לצומת השרון, משמאל כלא "אשמורת" ומימין הרחבה של "תחנת בית-ליד". עמד שם תמיד בית-קפה-קיוסק לחיילים - אבל הוא התפרק לגורמים ולא נשאר ממנו דבר. מיד לאחר הפיגוע הוקם במקום גלעד מאולתר, עם פרחים ונרות וצילומי החללים. בשל היותו פיגוע ההתאבדות הכפול הראשון בארץ, היו תגובות קשות.

ובכן: השירים שנכתבו על-ידי בעקבות הפיגוע. החלטתי להתקשר לשושנה דמארי, לדירתה בתל אביב, כדי לעניין אותה ברעיון שהיא תשיר. חשבתי שביצוע על-ידה - באולפן כמובן, עם עיבוד, עם הקלטות - יהיה דבר הולם. זה היה שנתיים לפני פרויקט השירים שכתבתי והלחנתי לרון ארד, וזכה - אחרי שעשיתי הכול בעצמי: עיבוד, נגינה, שירה באולפן, הפקה, מימון - לחשיפה כה רבה בתקשורת.

התקשרתי לדירתה שבתל אביב. היא היתה מעבר לקו, וענתה לי. הסכימה לאחר השיחה שאשלח לה את קלטות-הסקיצה, בצירוף המלים. זה היה כעבור כמה ימים. שבתי - בבוקר - מתורנות נוספת, ונוכחתי לדעת שב'מזכירה האלקטרונית' - במשיבון - מהבהבת הודעה שהשאירה לי. חבל שלא שמרתי את ההקלטה... אבל את רוח-הדברים, לא לשונם המדויקת, אני זוכר: היא ניסחה הודעה - כשדיבורה חופשי, שוטף - במורת-רוח, בדברי-ביקורת נוקבים. אמרה שזה לא לטעמה ולא לרוחה השורות האלה:

"ולִבֵּנוּ כאילו יותר לא אִתה - - עכשיו היא (- הארץ) כאילו עומדת לשקוע ונושאת זעקה"
ו-(בשיר השני:)
"מה קרה לעם הזה לכל הרוחות,
מה השתבש בו,
מדוע רוחו נעֶכְּרה"
ששיר כזה - שירים כאלה! - היא לא תשיר.
זה כה הכעיס אותה כנראה, שהיא בחרה להתעלם מהשורות הכתובות ברוח חיובית, בתקווה, באהבה(!):
"אמרי (- ארץ -) שהעם, השמים, הארץ, הם שלום ותקווה.
- - בירה לתמיד, לעד, הושט את ידך וגע
אמור שהעם, השמים, הארץ, הם שלום ותקווה."
(- בשיר השני:)
"העם שהיה הֶחכם בעולם
אם הוא רק ישאַף, יתגבר, וישׂגה פה.
- - הארץ תגן אם תדע לשומרה
דע שקיומך בשלומה, בדרכיה."

ידעתי שרצוי לי לא להתקשר, שאין טעם: שמה שהשאירה הוא סוף-פסוק. הבנתי את עמדתה, ועוד יותר מכך - בחלוף זמן: שאהבתה הכה עזה ועמוקה לעם ולארץ, אהבה שאינה תלויה בדבר - גם לאחר פיגוע שמחוללים מרצחים חסרי-צלם! - והנה ללא פשרות, הביאה אותה להרגיש לא בנוח עם הדברים שכתבתי. תופעת 'התעייפות' של העם מארצו (לא בהכללה כמובן אף אם משתמע, ושנגדה יצאתי!), היתה דבר שאת קיומו לא הייתה מוכנה לקבל.

השירים שאותם אני מביא (להלן) הם לזכרם של 22 קרבנות הפיגוע. 21 החיילים, ואזרח, שלולא הפיגוע המנוגד לדיני המלחמה של האג ולאמנות ז'נבה, היו עד היום איתנו. הדברים האלה שאני כותב, הם גם לזכרה של שושנה דמארי. הזמרת שאהבו והעריצו החיילים במלחמת תש"ח. שהיתה - ונשארה - מלכת הזמר העברי.

במיוחד זכורים לי דבריה של שושנה דמארי בראיונות על נסיעתה עם משה וילנסקי לאירופה ערב הקמת המדינה: היא הופיעה במחנות העקורים, המחנות בגרמניה (הגדול והמפורסם ברגן-בלזן), אוסטריה ואיטליה שהקימו בעלות-הברית למאות אלפי הפליטים והניצולים היהודים שאיבדו את ביתם, רכושם וקרוביהם בשואה - על כך סיפרה שתמיד כשהחלה לשיר - ביידיש! - את השיר הידוע "צימוקים ושקדים" (רוז'ינקאס מיט מאנדלען: מילים ולחן אברהם גולדפאדן, מתוך האופרטה "שולמית"), נקטעה שירתה ולא יכלה להגיע לסיומו כי הקהל כולו בכה כאיש אחד, והיא בכתה איתם...

השירים... שעד היום לא עובדו. לא הוקלטו - ששוכבים למעצבה:

מלים ולחן: יורם מרקוס

ארץ, ספרי להם

ארץ היתה לנו - ארץ ישראל
בדם, בשואה נקנתה
וכשבאנו, מצאנו אותה חרֵבה
מפלט היא הפכה לנו, חלום שהוגשם
עכשיו היא כאילו עומדת לשקוע ונושאת זעקה.

ארץ, פִּרשׂי את כנפך והגני
בקשי מבנייך לזכור הבטחה רחוקה
ארץ, עייפו מוקירייך ואת רק אותם הערצת
ארץ, ספרי להם, אמרי שרק את, שרק את.

ארץ הייתה לנו - ארץ ישראל
כחול ולבן, דגלה.
ולִבֵּנוּ, כאילו יותר לא אִתה.
יופייה לא עוצר בנו, נשכח חזונה
מתי נתאהב בה, נשמור גבולותיה, ונמחה דמעתה.

ארץ, פִּרשׂי את...

ארץ הייתה לנו - ארץ ישראל
ועם, בזקיפות וּבִטחה.
ולפתע, הלוּם הוא כאילו הוכה
אמרי שיביט בנו, כחול ולבן
אמרי שהעם, השמים, הארץ, הם שלום ותקווה.

ארץ, פִּרשׂי את...

ארץ הייתה לנו - ארץ ישראל
חלב וגם דבש העֶרתה.
וּשְׂכיוֹת של עבר משבצות את נופה,
בירה לתמיד, לעד, הושט את ידך וגע
אמור שהעם, השמים, הארץ, הם שלום ותקווה.


שיר-הָמשך

לטף את שברי האבנים והכותרות
"הבית השרוף", "בית המידות", הכותל.
הארץ כולה עוד זרועה עתיקות
שמור על ארצך, הַתַרבות, המורשת.

מה קרה לעם הזה לכל הרוחות,
מה השתבש בו,
מדוע רוחו נעֶכְּרה
עם גאה, עם הספר, עם התחבולות
הראשון שהכיר באלוהים אחד.

שנה ראשונה, והשלישית, של המרידה
הביטי מצדה, יודפת - היא נפלה, איננה
ובית-המקדש השרוף כבר קרס
רומי וצבאה, ועמנו מנגד.

מה קרה לעם הזה...

זָכור את עבר מדינתך, את מורשתך
וספר-הספרים, גם המגילות, שלך הם.
העם שהיה הֶחכם בעולם
אם הוא רק ישאַף, יתגבר, וישׂגה פה.

מה קרה לעם הזה...

אֶהַב את חלקי הכותרות, את הממלכה
"הבית השרוף", "בית המידות", הכותל.
הארץ תגן אם תדע לשומרה
דע שקיומך בשלומה, בדרכיה.

מה קרה לעם הזה...

שושנה דמארי נפטרה כשלקתה בדלקת ראות קשה, כשהיא בת 83, בט"ז בשבט תשס"ו, 14 בפברואר 2006. "לשיר איתך" בביצוע משותף שלה עם בועז שרעבי - שיר שכתב לכבודה אהוד מנור, שנה: 1987 - הפר שנים רבות של מיעוט בהופעה והקלטה. שנה לאחר מכן (1988) יצא אלבומה האחרון, ממנו שוב חזרה לקחת פסק-זמן ארוך, שזכה להצלחה ופופולריות רבה. "אור"; עיבוד: מתי כספי. שיר-הנושא, "אור", גם בהיותו זיכרון לנעמי שמר שחיברה את המלים והלחן ולכישרונה הגדול, הפך להיות מהשירים האהובים ביותר.