כמעט שעתיים והלקח העיקרי שנשאר אחרי הסרט הוא שהמוזיקה הים תיכונית של היום היא לא אמנות, היא עסק. צועקת את זה היח"צנית של קובי פרץ ואומר את זה בין השורות ישי לוי. תעשיית הבידור הזו מתחרה על השורה התחתונה, על הסכום שמופיע כשלוחצים על כפתור "בירור יתרה". אם הפרץ הזה הצליח למלא את קיסריה פעמיים, ינסה הפרץ ההוא למלא אותה 4 פעמים בזמן שגולן יפוצץ את נוקיה ונרקיס ימלא את היכל התרבות. הם נהנים לנפנף בסכומי העתק שהם מגלגלים, רואים בהם עדות לאיכות ולא רק להצלחה כלכלית. אלה שנמצאים בתוך הקלחת הזו מספיק זמן, ויוצגו בסרט על-ידי ישי בן צור, מבינים שמה שקורה כאן הוא תהליך כלכלי והאמנים נהנים מהעולם המסחרי ולא בהכרח יושבים על תקן של אמנים בעלי דעה או אמירה.
בתוך העולם הכלכלי הזה, כמו בכל עסק גדול אחר, ישנם תככים וקנאה, סיפורים על ריגול תעשייתי, בגידות, מאבקי אגו קיצוניים, מרוויחים גדולים ומפסידים עלומי שם. אין כאן אמנות, יש רק תעשיית בידור שעובדת בקצב מסחרר וחייבת את מנת הגיבורים שלה באופן סדיר. הסדקים בחזית הים תיכונית ניכרים בשטח וצצים גם מדי פעם בסרט. נכון להיום, המוזיקה הזו היא המיינסטרים הישראלי אבל גם הכהן הגדול שלה, הפזמונאי יוסי גיספן, לא צופה לה שנים ארוכות. תוך שנים בודדות נגיע לרוויה וכמו כל סגנון מוזיקלי אחר שהיה לוהט בעבר, תאוכסן גם המוזיקה הים תיכונית בארכיון הנוסטלגיה ומדי פעם תשגר להיט נשכח לרשימות ההשמעה. תחרות על כסף גדול, משחקי כבוד ואגו חסר פרופורציה הורסים את העסק מבפנים.
בלי מהפכה (בשביל מהפכה צריך אידיאולוגיה), בלי גילויים מרעישים (משה פרץ לא הומו) ובלי חשיפה רועשת (קובי פרץ לא מתוודה על העלמת המס שלו) - את הסיפור של הזמר הים תיכוני דני ענבר היה יכול לספר בחצי מהזמן ולשמור על עניין והידוק. את השורה התחתונה אפשר היה לקלוט כבר אחרי 10 דקות ואת החלקים על
עומר אדם וג'ולייטה, שלא תרמו תוספת משמעותית לסרט, אפשר היה לקצץ משמעותית. בלטו בהיעדרם אייל גולן ושרית חדד שסירבו לקחת חלק ודודו אהרון שבחסרונו הבליט את חוסר הבקיאות של ההפקה בזמר הים תיכוני. דבר אחד למד ענבר היטב מהמרואיינים שלו - אתה רוצה קהל? רד נמוך. תביא צהוב, תביא סכסוכים, תביא לכלוכים, תביא סנסציות זולות והבטחות גדולות שלא מתקיימות. את מי בדיוק ניצחתם?
