ערב טוב, קיסריה. השנה היא 2010 ויהודה פוליקר שוב כובש את האמפיתיאטרון. עשור עבר מאז הופיע פה פוליקר לאחרונה, אבל נראה כי צאת אלבומו החדש הוא רק סיבה אחת להופעה בקיסריה. כי פוליקר והמוזיקה שלו, נועדו להופיע במקומות כאלה: גדולים, פתוחים, עם רוח של ים וקהל ים תיכוני חם ואוהב שרק רוצה לשמוע עוד מזה. קהל שקורא לפוליקר להיכנס לבמה בקריאות קצובות של "יהודה, יהודה", ולא מפסיק כמעט לאורך כל ההופעה.
ואיזה כיף לראות את פוליקר חוזר לעצמו, ולאכסניה שתואמת את הגודל שלו כאמן. ראיתי אותו מופיע בזאפה רמת החי"ל בסיבוב ההופעות הקודם, אוריינט אקספרס לפני כחצי שנה, וזה פשוט לא היה זה. פוליקר נראה אז מתקשה, גם מבחינה ווקלית וגם מבחינה פיזית, ומשהו בהופעה ההיא הותיר אותי עם תחושת החמצה. אבל בסבב ההופעות הנוכחי בקיסריה, נראה כי פוליקר לקח על עצמו את האתגר - וזה של קיסריה אינו רק אתגר ווקלי אלא גם אתגר בימתי לא פשוט- ועמד בו בכבוד.
רזה ותקשורתי יותר, וגם נרגש יותר - כמעט שלוש שעות היה פוליקר על הבמה. שלוש שעות שנפתחו ב"יום עצמאות" הסמלי והמרגש מהאלבום החדש "אהבה על תנאי", והמשיכו לתמרן בין חומרים מהאלבום החדש ולהיטי עבר ענקיים. וכן, כל הלהיטים כמעט היו שם - "פחות אבל כואב", "כפיים", "יום שישי את יודעת", "כשתגדל", "אפר ואבק" - וניכר כי הקהל בא לשמוע אותם ולשיר עם פוליקר את המילים. יוצאי-הדופן היו, כמובן, השירים היווניים של פוליקר, שגם אם מעטים בקהל הבינו את המילים, הצליחו להחזיק בכבוד רוב הזמן, בזכות איכות הנגנים וההפקה המוזיקלית.
עזבו אתכם מ
יאיר לפיד - להיות בהופעה של יהודה פוליקר בקיסריה, זו תמצית הישראליות כולה. וכשפוליקר מקדיש את "בוקר יום ראשון" המצמרר לגלעד שליט, וקורא לשחרורו מול אלפי אנשים שמריעים, אין לך רגע ישראלי יותר מזה. אולי רק זה שבו אותם אלפים עומדים על רגליהם ושרים בהתלהבות את המילים הקשות שכתב יעקב גלעד ל"רדיו רמאללה" כאילו היה עוד שיר רוק פשוט וטוב. ועוד מילה אחת על הקהל - המבוגר ברובו, שהרעיף על פוליקר אהבה, שהתנאי היחיד לה היה שימשיך לשיר ולנגן.
פוליקר בקיסריה מעביר את הקהל מסע שמוכיח כי זמר ים תיכוני יכול להיות גם עמוק ומרגש, להבדיל מ"אמני זמר ים תיכוני" אחרים שכבר כבשו את קיסריה. הוא מרגש כשהוא שר את "אפר ואבק", אבל גם כשהוא מבצע את "בכפיים" הוא עושה הרבה יותר מסתם "להקפיץ את הקהל". פוליקר מכיר את קיסריה, הוא מכיר את הקהל של קיסריה ואת מה שהוא אוהב, ולמרות שהכל כמעט ידוע מראש, הוא נותן הופעה מקצועית, שמחה-עצובה ומרגשת כל-כך.
ההופעה עומדת לפני סיום ופוליקר מכיר היטב את כרוניקת ההדרן הזו. "עכשיו אנחנו נרד מהבמה, אתם תמחאו כפיים, ואנחנו נעלה שוב על הבמה" אומר פוליקר בחיוך אסיר תודה לקהל, "אז בואו נחסוך לכם את הטקס הזה". הקהל קורא אליו בבקשות לשירים, ופוליקר עונה - "אם נבצע את כל השירים נצטרך להישאר פה עד הבוקר". והקהל מוכן להישאר, עד הבוקר ועד בכלל, אבל מסתפק בביצוע יפהפה ל"שלל שרב" של מאיר אריאל, שחותם ערב בלתי-נשכח על שפת הים התיכון. תמצית הישראליות כבר אמרנו?
