בסך הכל, תש"ע הייתה שנה לא כל כך רעה לספורט הישראלי. באמת. למרות כל התירוצים המוכרים: תרבות ספורטיבית לא קיימת, תקציבים קטנים, היעדר תשתיות, אוכלוסיה לא גדולה, גנים לא מרשימים. אתם יודעים. איכשהו, שנה אחרי שנה צצים להם כמה יחידי סגולה שמצליחים לרשום הישגים יפים בזירה הבין-לאומית. והם עושים את זה, בלי יוצא מן הכלל, למרות הסביבה שלהם ולא בזכותה.
אם רק נמנה את ההצלחות של השנה האחרונה, הרי שעמרי כספי, על הופעת הבכורה של ישראלי ב-NBA, היכולת הגבוהה, ההזמנה לסוף שבוע האולסטאר וה-31 משחקים בחמישיה של סקרמנטו קינגס שרשם, בולט מעל כולם. אבל אלכס שטילוב, שזכה במדליות ארד באליפויות העולם ואירופה, נמצא בצמרת העולמית הגבוהה ביותר של ענף בעל מסורת מפוארת בעולם, בו ישראל אף פעם לא הצליחה. זאבי הוכיח שעוד יש לו משהו בטנק עם מדליה שמינית בקריירה באליפויות אירופה. שחר צוברי (זהב באליפות אירופה), נמרוד משיח (ארד באליפות העולם) והצמד קליגר-סלע (כסף באליפות אירופה) הוכיחו שוב שבמקצועות שדורשים מפרש, רוח וים ישראל באמת רושמת הישגים מהטובים בעולם. ויוסי בניון עבר בגיל 30 ממועדון מפואר בעל עתיד בעייתי לדאבליסטית בפרמייר-ליג.
גם בנשים, עם מדליה באליפות העולם בג'ודו לאליס שלזינגר, זהב היסטורי לבת אל גטרר בטקוואנדו, הגמר באליפות אירופה בקפיצה לגובה של דניאל פרנקל וחצי שנה מעולה פשוט של שחר פאר, ישראל נהנתה מלא מעט הצלחות. וזה בלי להזכיר את הפרויקט המרתק של אריה זלינגר ונבחרת כדורעף הנשים.
המשלחות שלנו עשו עבודה מעולה באליפות אירופה בשחייה (חמישה גמרים ו-2 מדליות) ובאולימפיאדת הנוער (7 מדליות, 4 מהן מזהב). וגם נבחרת הדייויס לקחה בתש"ע חלק בהיסטוריה כשהתמודדה בחצי הגמר מול ספרד. וככה, כמעט שכחנו שנבחרות הכדורסל בגברים ובנשים העפילו לאליפויות אירופה בסטייל אמיתי. אפילו הכדורגל, ששלח נציגה ישראלית רביעית לליגת האלופות, זוכה לייצוג ברשימה הזו.
ולמרות שזו לא הייתה הכוונה המקורית של המאמר, איכשהו יצא שכתבתי 300 מלה על ההישגים הבולטים של הספורט הישראלי בשנה החולפת. ואני לא יודע אם ריכוז ההישגים האלה מופיע במקום אחר באינטרנט, אז אני אשאיר אותו כאן משתי סיבות: 1) זה באמת לא עניין של מה בכך. 2) אולי זה ייתן השראה למי שאמור למלא את הרשימה הזו בתשע"א.
ומי באמת זה אמור להיות? ובכן, בעוד כל האנשים שהוזכרו כאן אמורים להמשיך לתפוס כותרת מפעם לפעם, אנחנו מחפשים משהו שיבוא לנו בהפתעה בשנה הקרובה ויעשה לנו טיפה טוב כשנפתח את האינטרנט/עיתון בבוקר. הנה 5 הדברים שאנחנו הצלחנו לחשוב עליהם - התחומים שיעשו את השנה הבאה:
ספורט מוטורי
הם חיים טוב, יוצאים עם דוגמניות, מתחככים בשועי עולם, נהנים ממשכורות עתק והעבודה שלהם היא לנהוג מהר. אין ספק – נהגי מירוץ חיים את החלום, מוציאים לכולנו את העיניים. אבל, כמו כל דבר טוב, בשביל להשיג אותו הם היו צריכים לעבוד קשה מאוד ולעבור הרבה מאוד שלבים. לכן, כיף לנו שיש לנו את אלון דאי.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/0/185710.jpg
היום, עוד לא בגיל 19, דאי הוא רוקי בקטגוריית הפורמולה 3. ההשקעה העצומה שלו ושל הסובבים אותו, והתמיכה הגדולה לה זקוק כל מי שרוצה להצליח בענף היקר והיוקרתי הזה, מאפשרים לנו לקבל הצצה אל המקומות האלה שכל הגדולים עברו בהם, רגע לפני שהפכו למפורסמים מולטי מיליונרים. עם תואר אחד בכיס מהעונה שעברה והרבה מאוד מהירות בוורידים, דאי – נהג מרוצים שהוא גם ספורטאי מצטיין בצה"ל – הוא מישהו שכדאי לעקוב אחריו השנה.
אגרוף
בשנה האחרונה שמענו על יורי פורמן, על רומן גרינברג ועל הגר פיינר, שכולם תפסו כותרות בזמן כזה או אחר ב-12 החודשים האחרונים. אבל איפשהו בין ההצלחות ותשומת הלב שצברו החבר'ה האלה, יוסוף עבד אל-גאני ומדליית הארד שלו באליפות אירופה קצת הלכו לאיבוד. אנחנו נגיד שזה בגלל שזה קרה בשבוע הראשון של המונדיאל.
בכל מקרה, עבד אל-גאני, שהיה רחוק החלטת שופט אחת מהופעה במשחקים האולימפיים בבייג'ין לפני שנתיים, לא העפיל לגמר ביוני בגלל החלטת שופט מוזרה אבל חזר ארצה אל חיקם של כמעט 40 אלף שקלים מהוועד האולימפי והבטחה ממנהל היחידה לספורט הישגי, גילי לוסטיג, כי הבחור יהיה בלונדון 2012. עם התמיכה הכלכלית מהוועד, המומנטום וקו השיפור, וכשהאולימפיאדה הבאה כבר באופק, 2010-11 יכולה להיות יופי של שנה בשביל עבד אל-גאני לתפוס קצת כותרות משל עצמו.
סייף
נכון, הצלחות יחסיות בסייף הן לא דבר חדש עבור חובב הספורט הישראלי. נציגים באולימפיאדות, מדליות בתחרויות מסביב לעולם פה ושם. אבל כשהדמעות זלגו מעיניה של נעם מילס בבייג'ין, אחרי שהודחה מהטורניר האולימפי כבר בסיבוב הראשון, הרבה לא הצליחו להישאר אדישים. וכשאמרו שהזורעים בדמעה, בריצה יקצרו – מילס הפנימה.
השנה היא זכתה במדליית ארד באליפות אירופה, שמתווספת לכסף באוניברסיאדה בבנגקוק שנה לפני האולימפיאדה. גרף ההתקדמות מוכיח שההחלטה להנמיך את הקריטריון עבורה ולשלוח אותה לסין לפני שנתיים הייתה החלטה טובה. עד לונדון 2012 יש עוד שתי אליפויות עולם בדרך, ובשביל מי שלומדת בהארוורד ושסיימה במקום השני בטורניר ה-NCAA, מה זה כבר להשיג תואר בפאריס או בקטאניה?
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/3/185713.jpg
גולף
כמו אלון דאי, גם לטיסיה בק בת ה-18 השיגה סטטוס של ספורטאית מצטיינת, למרות שהיא לא עוסקת בענף שמישהו ממש יודע עליו משהו בישראל. וכמו נעם מילס, גם היא הולכת לייצג השנה ב-NCAA את אחת האוניברסיטאות הבכירות בארצות הברית. זאת לאחר שבק גויסה על ידי דיוק, שקבוצת גולף הנשים שלה זכתה באליפות ארה"ב חמש פעמים, כולן ב-12 השנים האחרונות.
והעובדה שבק הולכת לייצג החל מהעונה הקרובה את אחת מתכניות גולף הנשים הטובות בארה"ב – אם לא הטובה מכולן – היא לא הסיבה היחידה שתתחילו לשמוע עליה יותר בקרוב. בק, שכאמור חגגה כבר 18, יכולה להתחיל להתחרות בצורה מקצוענית. עם תכנית האימונים של השדים הכחולים, וכשהיא נמצאת גבוה בכל הדירוגים האפשריים לשחקניות גולף חובבניות, העתיד של בק מתחיל עכשיו.
פוליטיקה
כן, פוליטיקה. נקודת אור מהכיוון הזה היא בבחינת אשליה אופטית, אבל המציאות היא שלימור לבנת עשתה דרך ארוכה מאוד מהפודיום של גל פרידמן ועד להקמת המועצה הלאומית לספורט. לצד אורי שפר, השרה עשתה סוף סוף את הצעד שאמור לבנות על ההצלחה הראשונה של המשרד שלה (הכפלת התקציב עד 2013) ולחלק את כל הכסף הזה בצורה שתהיה הכי טובה לספורט הישראלי.
ראינו את זה קורה בעבר הלא-רחוק עם חלוקת כספי הטוטו, שרוב הכנסותיו מגיעות מהימורים על כדורגל אבל חלק לא קטן מהוצאותיו הולכות לענפים אחרים. ועכשיו, עם הקמת המועצה, המגמה הזו אמורה להימשך. הבעיה היא שמדובר בתכנית שתלויה לא מעט ביציבות הפוליטיקה הישראלית, אבל העניין הזה יתפוס כותרות בזמן הקרוב, ואנחנו ממליצים לעקוב. לכו תדעו, אולי מכאן תבוא ההפתעה הגדולה ביותר של תשע"א.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/4/185714.jpg