בכל יום יש במדינת ישראל תאונות דרכים. בכל יום! נשמע ברור מאליו, נכון. אבל האם מישהו טורח לעצור לרגע, להקשיב, לקרוא, ולחשוב - מה אפשר לעשות כדי לעצור את המדרון המטורף הזה?
סדרת התכניות של קשת, "רישיון להרוג", מציגה את הדברים בצורה אולי לא נעימה כל כך לצפייה, אבל האופן הבוטה משהו, הוא אולי הדרך היחידה לגרום לצופים שלא לזפזפ, שלא לחשוב שמדובר בפרסומת או ביחסי ציבור, אלא להבין, כי מדובר בתופעה הולכת ומתגברת, של אדישות מסוממת של ציבור הנהגים בישראל.
בשידור, יוצא העיתונאי חיים הכט למסע בכבישי ישראל, שבו הוא מתעד את הישראליות המתפרצת ובודק, האם ניתן לשנות את תרבות הנהיגה הישראלית באמצעות אכיפה משטרתית.
בניסיון ראוי להערכה, מוביל הכט את הצופים למהלך של חקיקה חדשנית, שיאפשר להשבית לתקופות זמן ארוכות את רכבם של עברייני תנועה: נהיגה בפסילה - מושבת לשנה, נהיגה בגילופין - מושבת לחצי שנה, עקיפה על פס לבן - הרכב מושבת לשלושה חודשים וכו'.
מה הכי חשוב לנהג הישראלי? יותר מהחיים שלו, מהרישיון שלו ואפילו מהכיס שלו? שואל הכט, והתשובה - הרכב שלו! מסתבר, טוען הכט, כי יש רק עונש אחד שיכול לשנות את תרבות הנהיגה בישראל: השבתת הרכב! אבל העניין אינו מעוגן בחוק. עדיין לא.
מקשת נמסר לי, כי היענות האזרחים לתוכנית רבה, כך בפרט הרצון להשפיע ולגרום למחוקק לקבוע עונשים המפקיעים את "כלי הרצח" מידי הפושעים.
אזרחים רוצים להשפיע, כך נראה: עשרות אלפי אזרחים הצביעו ברוב מוחץ באתר קשת באינטרנט, ובקו הטלפון של התוכנית (94%), וקבעו כי מי שמצלם עברייני תנועה ומסגירם למשטרה איננו "שטינקר" אלא אזרח למופת.
להלן החלוקה השנתית של נתוני תאונות הדרכים כפי שהוצגו על-ידי הפקת התכנית:
- בשנה יש 150,000 תאונות של נזק קל (כדוגמת דפיקה ברכב), שאינן מגיעות אפילו לחברות הביטוח בגלל הסף של השתתפות עצמית.
- בכל שנה יש בארץ 350,000 תאונות של נזק רציני לרכבים. המספר הזה מעוגן בתביעות שהוגשו לחברות הביטוח.
- בכל שנה יש בארץ 100,000 תאונות עם נפגעים. המשטרה מדווחת רק על 20,000 תאונות.
לכל התאונות האחרות לא יצאו בכלל בוחני משטרה.
- בשנת 2002 נהרגו בארץ במעברי חציה 28 בני אדם (מחציתם ילדים) ו-176 נפצעו. קיראו שוב - במעברי חציה. כמה מכם ההורים, שולחים את ילדיהם לחצות את הכביש וחושבים, שאם ילמד הילד לחצות רק במעבר חצייה, תוכלו לישון בשקט? (ה.פ.)
- בשנת 2002 הוגשו 1.5 מיליון דוחות תנועה נגד נהגים.
- על כבישי ישראל נוהגים 70,000 נהגים שרישיונם נפסל. עוד 70,000 נוהגים כשרישיונם לא בתוקף ממגוון סיבות. בעיקר אי תשלום קנסות.
- בתל אביב, מספר האופנועים הוא עשירית ממספר המכוניות. מספר רוכבי האופנוע שנפגעו בתאונות דרכים זהה למספר הנהגים במכוניות שנפגעו.
- מומחי תחבורה בעולם ובארץ מעריכים שהתעסקות בטלפון סלולרי במהלך נהיגה גורמת לכ-20 אחוזים מהתאונות. זה כולל חיפוש מספרים ושיחה בטלפון עם דיבורית.
אחוות הנהגים, שלא עובר זמן רב עד שגם הנהגים הצעירים מצטרפים אליה, אשר בזכותה מאותת נהג אחר לחברו ומסמן לו, כי בהמשך הדרך ממתינה לו ניידת משטרה, מעלה לעתים חיוך על הפנים ותחושת ישראליות משותפת. אבל צריך לחשוב על כך, שאותה אחווה מסרסת את היכולת של ניידות המשטרה לעשות את עבודתן כראוי.
נכון, בחוץ לארץ נוסעים 200 קמ"ש ולא קורה כלום. נכון, אולי באמת המהירות אינה בהכרח זו הגורמת לתאונות הדרכים, אבל בשילוב עם כבישים באיכות נמוכה, עם נהגים שרק לפני יומיים סיימו את הבגרות במתמטיקה, והיום קיבלו מההורים את הרכב (על-פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שיעור המעורבות של נהגים צעירים, עד גיל 24, גבוה פי שניים מזה של נהגים בוגרים יותר), ועם נהגים שמבצעים עבירות תנועה כמו אי עצירה בתמרור עצור - המהירות היא בהחלט מרכיב שיש להתחשב בו. מלבד זאת, קוראים יקרים, מי הוא זה שקובע את החוק? המחוקק, ולא הנהג - גם אם הוא הרבה יותר חכם מזה הראשון.
אבל מלבד חינוך הנהגים, וקמפיינים למודעות הציבור לבעייה, יש לחשוב כיצד ניתן להשפיע על קובעי המדיניות. "אני אשם? הכביש אשם! הגשם אשם!" כך בפרסומת עתיקת יומין, אשר מעלה גיחוך ואומרת בעצם, כי האשם הוא רק בנהג. נכון, חלק גדול יש לנהג בבעייה, אך המדינה אשמה - לא פחות.
