התקשורת מרבה לכתוב ולדווח על שביתת המורים, כפי שהיא עושה כל אימת שהמשק מזועזע בשביתה של ציבור-עובדים מאורגן וגדול.
מבנה הדיווחים הוא כמעט זהה, ללא קשר לזהותם של השובתים ולסיווגם המקצועי. אחת היא אם אלה מורים, רופאים, אחיות, עובדי ניקיון, מהנדסים, פושטי-עורות, מרצים או פרקליטים בשירות המדינה. השובתים הם תמיד - על-פי הצגת הדברים, במיוחד ע"י מנהיגיהם - ציבור מדוכא ועשוק, שאינו מקבל תמורה הולמת עבור עבודתו, למרות שהם ממש שופכים את דמם ומגירים את זיעתם בשנות העבודה הקשות. בתקשורת מוצגים עובדים מאותו סקטור, המזילים דמעות מעינינו לנוכח קשיי הפרנסה ולמראה חיי המשפחה השבורים של עובדים עשוקים אלה.
ולמען האמת, כולם צודקים. עבודתם קשה ומתישה, יוקרתם בציבור אינה מה שהיו רוצים שתהיה, ולפעמים יש בחוץ עולם המפתה לפרוש ולהצטרף אליו (אך איננו שומעים על החשש הכבד מפני צעד גורלי שכזה, שפירושו יציאה מהקן העושק אך החמים והבטוח אל הלא-נודע). כלל הוא כי, שעה אחת לאחר שהעובד קיבל תוספת לשכרו, פועל מנגנון השיכחה וההשכחה והוא נושא עיניו לתוספת לשכרו.
כעת, על הפרק שביתת המורים, שרק תינוק אינו מבין כי בין מניעיה העיקריים נמצאת התחרות הקשה שבין ראשי הארגונים הצהובים זה לזה: הסתדרות המורים מכאן וארגון המורים העל-יסודיים מכאן. זו השיגה הסכם, בדבר תוספת לשכר ובדבר רפורמה - בא זה, שעליו להצדיק את מעמדו ואת שכר מנגנונו הגדול, ומנסה להוכיח כי "שלי גדול משלך", או "קוטני עבה ממותני אביך".
שמעתי את רינו צרור מראיין בגלי צה"ל מורה בעל ותק של חמש שנות הוראה, ומורה בעלת ותק של שלושים שנה. שניהם תומכים בהקצנת השביתה, ולא שמעתי מפיהם אף מילה של הסתיגות מדבריו המבישים של רן ארז על כוונתו לפנות אל או"ם, אונסק"ו ושאר גורמים, הממתינים בקוצר-רוח לעוד שטף של גידופים למדינת ישראל.
שני המורים נקטו, כרגיל אצל ציבור זה, עברית שגויה ומשובשת (והמראיין, המקבל שכרו מתקציב הביטחון, חזר ללא שום הערה על השיבוש). וזוהי הבעיה: ציבור המורים של ימינו, למעט מיעוט קטן של צדיקים שהם אנשי-מופת ומחנכים דגולים, מורכב מאנשים שעבודתם אומנם קשה, אך רמתם החינוכית, התרבותית, ההתנהגותית והמוסרית ירודה.
מורות המופיעות בפני התלמידים כשלבושן מתאים בקושי לשפת הים; מורים משני המינים שלשונם משובשת; מורים שאינם מרסנים את הצווחנות ואת הצעקנות, המאפיינים את ישראל ונובעים בראש ובראשונה ממוסדות ה"חינוך", והם-עצמם צועקים וצווחים בכל פה; מורים ומנהלים הסבורים כי התנהגות "חברמנית" עם תלמידיהם, תוך אימוץ ביטויי-סלנג וסממני התנהגות אופנתיים תחבב את המורה או את המנהל ותגביר את הערצת תלמידיו אליו (ההיפך הוא הנכון); מוסדות חינוך המשתדלים לסלק את החלשים, למען לא תיפגע תדמיתם כ"מצליחים" בהעברת בחינות הבגרות; ובתי-ספר המארגנים טקסי סיום, טקסים שנתיים, עצרות וחגיגות, שעיקר הפעילות בהם מתמקדת בתנועות מחול מגוחכות, ללא שום סממן תרבותי של ממש; ושאר סממנים להידרדרותה של מערכת החינוך.
אינני מתעלם מעבודתם הקשה של המורים, בהכירי אותה שנים רבות ומקרוב. המורים אינם מקבלים לידיהם חומר גולמי שאפשר לפסלו ולהתיכו כרצונו של מורה טוב, אלא תלמידים שהם תוצרי התרבות והחינוך הקלוקלים של מדינת ישראל כולה. המורים הם בבואה של הציבור הישראלי, על מגרעותיו הרבות ועל מעלותיו הלא-כל-כך רבות, ובמידה רבה סובלים מרעות חולות שאינן אשמתם. ההורים מרבים להאשים את המורה בדברים שהם-עצמם אשמים בו, בעיקר בתחומי ההתנהגות והנימוס הקלוקלים, מתערבים יתר על המידה בפעולת המורים ונמנעים מלקבל על עצמם את האחריות המוטלת עליהם כהורים.
ואולם, אין כפרה לכך שהמורים אינם מקפידים על התנהגותם, על מתן דוגמה אישית מחנכת ועל היותם בעלי השכלה ולשון צחה - דבר שבעבר לא היינו מעלים בדעתנו כי יתכן. בעבר הלא-רחוק היה אדם אומר לאיש או לאישה: לפי העברית שלך ולפי הגיית המילים אתה (או את) מורה. כיום, כמעט אפשר לזהות את מקצוע ההוראה של הדובר, או הכותב, על-פי מספרן של של שגיאות הלשון והניסוח העלוב.
את התוצאות אנו רואים בחיי היומיום, בטענות הקשות והנכונות על אובדן הערכים - שביטויו הבולט הוא ברצון הגובר להשתמט משירות צבאי - ובהישגים הדלים של מערכת החינוך שלנו, בהשוואה למדינות אחרות. ציבור המורים אינו יכול לחמוק מאחריותו הרבה למציאות זו, גם אם כל טענותיו נכונות.
שביתת המורים דהיום, שמטרתה המוצהרת היא להביא לשיפורה ולהגברת יוקרתה של מערכת החינוך, ולהבאת חומר אנושי משובח אליה, תביא באורח פרדוקסלי לסילוקם של השובתים עצמם מאותה מערכת. ככל שהשביתה תצליח במידה רבה יותר - כן תהיה תוצאתה (הטובה) הצלחת המערכת למלא את המקומות במורים טובים ולהיפטר ממרבית אלה, הקובלים כיום על מעמדו הירוד של המורה בישראל.
הם צודקים: מעמד המורים אכן ירוד, בעיקר משום שמרביתם אינם ראויים למעמד גבוה יותר.
