החינוך הממלכתי-דתי ברמת בית הספר היסודי זכה להקצאת שעות הרבה ביותר של מורים בין השנים 2001 ל-2009, כשאחריו בפער ניכר נמצאים החינוך הממלכתי הרגיל, ומערכות החינוך למגזר הבדואי והערבי (כולל הדרוזי), זאת אף על-פי שהתלמידים בחינוך הלא-יהודי הם מרקע חברתי-כלכלי חלש הרבה יותר מעמיתיהם בחינוך העברי. נתונים אלה מתפרסמים (יום ג', 21.12.10) במחקר שנערך על-ידי נעם זוסמן ושי צור מחטיבת המחקר בבנק ישראל ונחום בלס ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתוארת, בו מנותחת הקצאת שעות העבודה של מורים לבתי ספר בחינוך היסודי בשנות הלימודים תשס"א עד תשס"ט.
מהמחקר עולה כי ממוצע שעות העבודה השבועיות של מורים שהוקצו לכיתה עמד בתקופה הנחקרת על כ-55 (השקול לכשתי משרות מלאות של מורים) והיה פחות או יותר יציב במהלכה. לעומת זאת, מספר השעות לתלמיד ירד במקצת. יש לציין כי קצב עלייתה של ההוצאה הכספית לתלמיד בישראל בתקופה הנחקרת היה איטי הרבה יותר מן הממוצע במדינות
OECD.
יישום דוח שטראוס הותיר מעט מאוד שעות לחלוקה ע"פ רקע חברתי-כלכלי
כאמור, לאורך כל התקופה התקיימו פערים ניכרים במספר השעות לכיתה, ובמיוחד לתלמיד, בין זרמי החינוך.לאחר יישום "דוח שושני", בשנת הלימודים 2004-2003, עלה במידה ניכרת מספר שעות העבודה השבועיות של מורים שהועמדו לרשות כיתה ותלמיד בחינוך הלא-יהודי, בזכות המעבר מתקצוב לכיתה לתקצוב לפי תלמיד - שכן הכיתות בחינוך הלא-יהודי גדולות יותר - וההתחשבות רבה יותר ברקע החברתי-כלכלי של התלמידים. כך, ככל שהרקע החברתי-כלכלי של התלמידים חלש יותר, כך הם זכו ליותר שעות בתוך כל זרם חינוכי. מדיניות ההעדפה המתקנת התרחבה מאז יישום "דוח שושני", אך ככל הנראה הצטמצמה לאחר המעבר לשיטת התקצוב של תקן משולב, עם יישום "דוח שטראוס" בשנת הלימודים 2008-2007, זאת בשל הבטחת מינימום שעות לכיתה ומסיבות נוספות, שהותירו מעט מאוד שעות לחלוקה לפי הרקע החברתי-כלכלי של התלמידים.
יש לציין, כי שעות התקן של משרד החינוך היוו למעלה מ-83 אחוזים מסך השעות שניתנו לבתי הספר. העדפה ברורה בהקצאתן נרשמה לטובת תלמידי החינוך הממלכתי-דתי ותלמידים מרקע חלש בתוך כל זרם חינוכי. מספר שעות התקן היה בדרך כלל יציב במהלך התקופה הנחקרת. בעקבות יישום "דוח שושני" ירד במקצת מספר השעות השבועיות לכיתה ולתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי ועלה עלייה של ממש בקרב תלמידים מרקע חלש, שרבים מהם לומדים בחינוך הלא-יהודי. חלקן של השעות שלא בתקן (למשל של בנות שירות לאומי והשעות במסגרת תוכנית חומש במגזר הערבי), הגיע לכ-7 אחוזים, תוך יציבות על פני זמן. נהנו מהן בעיקר תלמידי החינוך הממלכתי-דתי, בזכות בנות השירות הלאומי, פיצול לכיתות נפרדות לבנים ולבנות ועוד.
השעות ממקורות חוץ-ממשלתיים - רשויות מקומיות, עמותות והורים - עמדו בממוצע בתקופה הנחקרת על כ-10 אחוזים מסך השעות, ובחינוך הלא-יהודי הן היו זניחות. במרוצת השנים נרשמה תוספת במספרן בחינוך הממלכתי-דתי, שקיזזה ולמעלה מכך את הירידה של מספר שעות התקן שהוענקו להם.
יוצא אפוא, שחלוקת השעות שלא בתקן ואלו ממקורות אחרים הרחיבה את הפער בסך שעות עבודתם של כוחות ההוראה בבתי הספר היסודיים בין החינוך הממלכתי-דתי לשאר חלקי מערכת החינוך, ובמיוחד לחינוך הלא-יהודי.
