בית החולים הדסה עין כרם בירושלים ישלם קרוב ל-5 מיליון שקל לילדה שנולדה בעת שאמה אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים, ואשר סובלת מאז לידתן משיתוק מוחין ומפיגור קשה. השופט
משה רביד מותח ביקורת קשה על רשלנותו של בית החולים בטיפול באם ועל הימנעותו מביצוע תחקיר של נסיבות המקרה.
האם אושפזה באפריל 2004 כשהיא בשבוע ה-19 להריונה, בעקבות משבר פסיכוטי קשה שפקד אותה לאחר מות אביה, כשמונה חודשים לאחר נישואיה. הרופאה הפסיכיאטרית של האם, ד"ר לבנת ביטי, הורתה לאשפז אותה דווקא בבית החולים ולא בבית חולים פסיכיאטרי, כדי שהאם תוכל לקבל מענה ומעקב רפואי גם לעניין ההריון.
ביולי 2004 לאחר חצות ילדה האם בחדרה לבדה, ללא נוכחות צוות רפואי, כשהיא במצב של כריעה ולאחר ירידת מים. רק לאחר הלידה הגיעו הרופא התורן והצוות הסיעודי לחדר בו שהתה האם וניתן לה טיפול רפואי על-ידי צוות מיומן במיילדות וגניקולוגיה שהוזעק למקום.
לא ניתנו הנחיות לצוות הרפואי
התינוקת התובעת נולדה פגית במשקל 1,600 גרם בשבוע ה-32 להריון. 9 שעות לאחר הלידה היא נקלעה למצוקה נשימתית וקיבלה הנשמה מלאכותית ואינטובציה. היא הועברה למחלקה לטיפול נמרץ פגים בבית החולים הדסה הר הצופים. במסגרת מעקב נוירולוגי ביולי 2006, היא אובחנה כסובלת משיתוק מוחין ומפיגור קשה.
לטענת התינוקת ואימה, הדסה התרשלה בטיפול הרפואי שניתן לאם ובשל כך נגרמו לתינוקת נזקיה. לדבריהן, המעקב הרפואי אחר ההריון היה רשלני, ואלמלא כן - ניתן היה למנוע את הלידה המוקדמת או לכל הפחות לחזותה מראש ולתת טיפול המונע את נזקי הפגות. עוד הן טוענות, כי הדסה אחראית גם לחבלת הראש שנגרמה לתינוקת כתוצאה מנפילתה ארצה במהלך הלידה.
רביד קובע: "הצוות הרפואי במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים, ובפרט הצוות הסיעודי שבא במגע יום-יומי עם האם, לא קיבל הנחיות מפורשות, מסודרות וברורות כיצד לנהוג בה ביחס להיותה בהריון בסיכון גבוה. כפועל יוצא, לא הייתה מוכנות מספקת של הצוות לאפשרות כי תתרחש לידה מוקדמת ביו כותלי המחלקה.
"...סבורני, כי היערכות הצוות הרפואי והסיעודי לאפשרות של לידה מוקדמת היה מונע את התרחשות הלידה כאשר האֵם בגפה בחדרה. אי הימצאות צוות רפואי לטפל באם במהלך הלידה ולמצער לסייע בידה גם בהעדר מיומנות מיילדותית, אינו תואם פרקטיקה רפואית מקובלת והינו בבחינת התרשלות של הדסה בטיפול באם".
התינוקת נחבטה בראשה ומכאן נכותה
מחלוקת מרכזית בין הצדדים הייתה בשאלת טענת האם, לפיה התינוקת נפלה על הרצפה במהלך הלידה וזהו מקור הנזק הכבד שנגרם לה. רביד ציין, כי הדסה לא ערכה בדיקת אולטרסאונד לאחר הלידה, גרמה בכך לנזק ראייתי ולפיכך נטל ההוכחה עובר אליה.
בהקשר זה קובע רביד, כי הדסה לא הוכיחה שנזקיה של התינוקת לא נגרמו כתוצאה מחבלת ראש במהלך הלידה. לא הוכח, כי בשל מחלת הסכיזופרניה ממנה סבלה האם, זכרונה את מהלך הלידה אינו אמת; לא הוכח, כי בלידה בתנוחת כריעה לא תתאפשר חבלת ראש של היילוד; לא הוכח, כי הדימום במוח של התובעת התפתח רק בחלוף מספר ימים ללידה; ולא הוכח, כי חבלת ראש מחייבת סימנים חיצוניים.
רביד פסק: "נכותה של התינוקת נגרמה כתוצאה מחבלת ראש בשל הטחת ראשה ברצפה במהלך הלידה. אלמלא התרשלות הדסה - אשר צריכה הייתה להיערך לאפשרות של לידה מוקדמת ולהבטיח, למצער, נוכחות איש צוות המחלקה הפסיכיאטרית בחדרה של האם במהלך הלידה ולוּ לצורך השגחה על שלום העובר הצפוי להגיח לאוויר העולם עד הגיע צוות מיילדותי מיומן - ניתן היה למנוע חבלת הראש שנגרמה לתובעת". הוא חייב את הדסה לשלם לתינוקת ולאימה 4.84 מיליון שקל, בתוספת שכר טירחת עורך דין בשיעור 20%.
הדסה לא הפיקה לקחים
בשולי פסק הדין, העיר רביד: "דעתי אינה נוחה מכך שאירוע חריג, מצער וקשה מעין זה לא זכה לתחקיר מסודר של הדסה, אשר במסגרתו הופקו הלקחים. בין כותלי בית החולים, בחדר חשוך במחלקה הפסיכיאטרית, הסתובבה האם חולת סכיזופרניה במשך כשעה וחצי כשהיא סובלת מצירי לידה, מבלי שאיש מצוות המחלקה הבחין בדבר במשך זמן ניכר ופנה לטפל בה. כך, מצאה עצמה האם, בעל כורחה, כורעת ללדת בפינת החדר, ללא כל הכנה ומבלי שתהא לידה נפש חיה, למצער, לסייע בידה לקבל את התובעת שהגיחה לאוויר העולם.
"תוצאותיו העגומות של אירוע זה ראינו בנכותה הקשה ביותר של התובעת, אשר אלמלא התרשלות הדסה ניתן היה למנועה. עבור כל אישה המדובר בטראומה בלתי נתפסת, ומקל וחומר עבור האם הסובלת ממחלת נפש. מקרה חמור מעין זה, המתרחש בין כותלי בית החולים, צריך היה צריך להביא את הדסה לעשות בדיקה מקיפה כדי ללמוד, להפיק הלקחים ולהבטיח שמקרה מעין זה לא יישנה בעתיד. אוסיף, כי לא נעלם מעיני הטיפול המקצועי והמסור של צוות המחלקה הפסיכיאטרית במחלת הסכיזופרניה שממנה סובלת האם, אשר העמידה על רגליה ומאפשר לה לתפקד ביום-יום".
