כשבאים לדבר על מפלגת הגמלאים, השאלה המרכזית שצריכים להתמודד איתה היא מאיפה להתחיל. האם להתחיל מסימני ההתפוררות האוחזים במפלגה הצעירה, או אולי דווקא מהיריקה בפרצופם של הבוחרים שעה וחצי לאחר פרסום תוצאות הבחירות. אפשר גם לדבר על התלונה שהוגשה לאחרונה נגד חבר הכנסת, יצחק זיו בחשד להטרדה מינית.
הבחירה שלי היא להתחיל דווקא עם שתי הצבעות שהתקיימו בשבוע שעבר בשתיים מוועדות הכנסת. סיפורן הוא סיפור המפלגה. ההצבעה הראשונה התקיימה בוועדת העבודה והרווחה. שם עלתה לדיון הצעת החוק להגדלת קצבאות הזקנה מ-16% ל-18% מהשכר הממוצע. יושב-ראש הוועדה וחבר מפלגת הגמלאים, משה שרוני, ניסה לקדם את ההצעה ולהעבירה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת. נשמע הגיוני. הרי כחבר במפלגת הגמלאים, זו שאמורה לדאוג לצרכי הגמלאים, אין דבר ראוי יותר מהצעת חוק זו. אלא שהדברים מורכבים יותר. כסיעת קואליציה, מחויבת סיעת הגמלאים גם למשמעת קואליציונית. הקואליציה מתנגדת להצעת החוק בגלל עלותה הכבדה (4.3 מיליארד שקלים). כל זה הביא למצב האבסורדי שהתרחש באותה הצבעה בוועדת העבודה והרווחה ולאחריה בוועדת הכנסת.
כך התנהלו הדברים - מן הצד האחד, ח"כ שרוני, נאמן לעקרונות שהציבה לעצמה מפלגת הגמלאים, מנסה בכל כוחו להעביר את הצעת החוק בוועדת העבודה והרווחה. מן הצד השני, בעקבות התעקשותו, חבריו לסיעה היו שותפים להדחתו מראשות הוועדה, בהצבעה שנערכה לאחר מכן בוועדת הכנסת. מפתיע? לא ממש. כך, פחות או יותר, מתנהלת מפלגת הגמלאים מאז הבחירות.
השאלה אינה עוד האם המפלגה תעלם מן המפה הפוליטית. השאלה שצריכה להישאל היא כמה נזק ומפחי נפש ייגרמו לציבור הגמלאים עד אז. לאדישות וחוסר האכפתיות לגורלם, מצד הפוליטיקאים, הגמלאים כבר התרגלו. כשאותה אדישות מגיעה ממי שאמורים להיות בשר מבשרם ואחים לצרה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. גם לציניות של הפוליטיקה הישראלית אמור להיות גבול.
בלי שהתכוונה לכך, גורלה של המפלגה נחרץ כבר בימים הראשונים שלאחר הבחירות. הימים היו ימי הרכבת הקואליציה. בעקבות התוצאות המעט מאכזבות, בהשוואה לסקרים, מפלגת קדימה כבר הפנימה כי מחיר הקואליציה יהיה גבוה ממה שחשבה. עד שבאה מפלגת הגמלאים ועשתה לה את החיים קלים בהרבה. את אותם שבעה מנדטים שהיו חסרים למפלגת קדימה, התנדבה מפלגת הגמלאים לתרום לה. אך למפלגת הגמלאים לא הספיקה חבירה, ללא תנאי, לקואליציה. היא החליטה להתמסר באופן מוחלט ומלא. היא בחרה לחבור כגוש פרלמנטארי משותף עם מפלגת קדימה ובכך לאבד כל זהות עצמית ומפלגתית עוד לפני שהחלה לתפקד כסיעה.
במילים אחרות, את האצבע המשולשת הראתה המפלגה גם למצביעי המחאה הצעירים שהצביעו עבורה, ולא רק למצביעים המבוגרים. אותם מצביעים שכל רצונם היה לברוח כל עוד נפשם בם מהמפלגות הגדולות והדורסניות. אותם מצביעים (ואני בתוכם) אשר רק חיפשו נווה מדבר רענן בתוך אותה צחיחות של הפוליטיקה הישראלית. אותו רצון עז לבחור במפלגה אחרת, בתולית, בעלת מטרה צודקת וחיובית (גם אם מעט תמימה), התנפץ אל מול ריצת האמוק של המפלגה הישר לחיקו של הדוד אולמרט.
במצבה הנוכחי, הדבר הקל ביותר הוא לשמוח לאידה של המפלגה. אך מעבר לקלות שבדבר, במקרה הזה זה גם ראוי. מן עונש ציבורי הולם למי שמפנה עורף לבוחריו באופן כל כך בוטה ומקומם. הפרסומים השליליים, הכתבות המשמיצות, הפרשיות החדשות שצצות מכל עבר. את כל אלה ועוד הרוויחה מפלגת הגמלאים ביושר. מפלגת הגמלאים תסיים בקרוב את דרכה הפוליטית. בין אם יקרה הדבר בבחירות הבאות, ובין אם בדרך של התפצלות והתפלגות המפלגה עוד קודם, ספק רב אם רבים ימחו דמעה על סיום דרכה של הפתעת הבחירות האחרונות.
