ההיסטוריון, המנהל והמחנך, ד"ר אברהם בן-יעקב (1914, בגדד - 2005, ת"א), שנחשב לזקן ההיסטוריונים של יהודי עירק, נפטר לפני שנתיים, ביום ה- 2 בנובמבר, 2005. לבן יעקב שמור מקום של עבוד בחקר התרבות של יהודי בבל, באיסוף מקורות, יצירות, בתיעוד חומר ספרותי ופולקלורי. תרומתו לא תסולא בפז.
אברהם בן יעקב הוא שם דבר בקרב יהדות בבל. פעילותו הציבורית היתה ענפה והשלימה את פעילותו הספרותית והמחקרית: הוא היה חבר ה'מועצה לחינוך ממ"ד' במשרד החינוך (1958-1975), חבר באיגוד הלאומי למדעי היהדות וחבר בוועדה האקדמית במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה.
את תואר הדוקטור שלו קיבל ד"ר בן יעקב ז"ל מהאוניברסיטה העברית בירושלים על עבודתו בנושא "הגירת יהודי בבל להודו והשתקעותם בה" (1987). לולא היגרה משפחתו הדתית והציונית לארץ הקודש, לאחר שסיים בית ספר יסודי בבגדד, לא יכול היה להקדיש את חייו לחקר ההיסטוריה של יהודי עירק.
לאחר סיום לימודיו בסמינר למורים ב"בית המדרש למורים מזרחי" ובאוניברסיטה העברית בירושלים, הוא עמד על ההזנחה של לימודי ההיסטוריה והתרבות של היהודים בארצות ערב בכלל ושל יהדות עירק, בעיקר מאז חורבן בגדד על-ידי המונגולים בשנת 1258. הוא הבחין, כי הידיעות על תולדות המוסלמים והערבים היו לאין ערוך רבות מהמידע על היהודים בארצות ערב. למעשה, היהודים לא הראו כל רצון לתעד בכתב את קורות קהילתם או לרשום את הביוגרפיות של אישים ורבנים מפורסמים. דומה כי ניתן לייחס תופעה זו לאובדן העצמאות הפוליטית שלהם לאחר חורבן בית המקדש השני לתחושה שההיסטוריה היהודית עומדת מלכת עד לבוא המשיח ובניית בית המקדש השלישי בירושלים.
יתר על כן, הטרדות על-רקע פוליטי ודתי, כגון רודנות, רדיפות על-רקע דתי, פשיטות נוודים, פוגרומים, ואסונות טבע כגון שיטפונות ומגפות, ערערו את תחושת הביטחון והשלווה הנחוצים לכתיבה היסטורית. בשל היעדר תמיכת משפחות יהודיות מיוחסות ועשירות בארצות הדוברות ערבית שיפתחו את שערי החצר שלהם להיסטוריונים, מלומדים, סופרים ומשוררים ויעניקו את חסותם מבחינה חומרית ותרבותית, ויאפשרו להם גישה חופשית למסמכים ולמידע, כפי שהיה בתקופת ספרד המוסלמית ובתקופתו הקצרה של שבתאי צבי- לא נתאפשר רישום שוטף ומקיף של ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בארצות ערב.
מזרחנים הצליחו לשחזר את ההיסטוריה של יהודי עירק מההיסטוריוגרפיה של המוסלמים-ערבים. נדיר היה למצוא מקורות ערביים שהזכירו יהודים, בעתות שלום. אם הוזכרו היהודים בכלל, היה זה בעיקר על-רקע ידיעות בדבר אסונות מיוחדים שהיהודים היו הקורבן העיקרי, כגון רדיפות, מהומות שהסתיימו בפוגרומים ותקריות כמו כפייה להתאסלם, התחדשות ההגבלות האיסלאמיות על הד'ימים (אנשי החסות, יהודים ולנוצרים שחיו בארצות האיסלאם נגד מס גולגולת), גזרות על לבושם, ענידת טלאי צהוב ואיסור שהוטל על שיקום בתי התפילה שלהם. גם התאסלמותם של מכובדים, עשירים ונושאי משרה יהודים, בעקר אם השתייכו לבית דוד המלך, הוצאה להורג של יהודים שעלבו בדת המוסלמית ובנביאיה - תועדו בהרחבה.
עד הגירתו של בן יעקב לירושלים בשנת 1925, ההיסטוריה היחידה על יהודי עירק נכתבה על-ידי שר האוצר העירקי לשעבר, יוסוף רזק ג'נימה הנוצרי, בוגר בית הספר כי"ח "האליאנס" בבגדד שכתב את ספרו "טיולו של הכמיהה להיסטוריה של יהודי עירק" (בגדד, 1924), כהכרת תודה לסגל המורים היהודים ולחבריו בבית ספר זה. כל ניסיון דומה על-ידי יהודים בארצות ערב לכתוב ספר על היהודים אז, נחשב לצעד ציוני או אנטי פטריוטי ועוין ללאומיות הערבית.
בשנת 1925 עלה אברהם בן-יעקב לארץ הקודש עם משפחתו, למד בסמינר למורים ב"בית המדרש למורים מזרחי" ובאוניברסיטה העברית בירושלים. אז עמד על הצורך הדחוף בלימודי ההיסטוריה והתרבות של היהודים בארצות ערב. מאז הקדיש את חייו לכתיבת היסטוריה של הקהילה היהודית בעירק ומחוצה לה.
משך שנים ארוכות, הוא חקר, רשם ואסף באופן שיטתי את כל כתבי היד, המסמכים והמכתבים אשר נכתבו בשפות שונות, ובעקר את אלו שנכתבו באותיות מיוחדות (רשי או משקי) בעברית ובדיאלקט יהודי בגדדי, אשר אינם קלים לפענוח. הוא ערב של אלפי עמודים של עיתונים, כתבי-עת וספרים שמצא בספריות השונות של האוניברסיטה העברית, בארכיונים ובספרית מכון בן-צבי. בנוסף לכך, הוא השתמש במסמכים ובארכיונים של התאחדות עולי בבל ובארכיון הקהילה הספרדית בירושלים, ישיבות, רבנים ומשפחות שהיגרו מעירק לארץ הקודש במשך המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, וביניהם: ספריות הרב הראשי הראשון לציון יצחק נסים, הרב עובדיה יוסף בירושלים, דוד ששון ומשפחות נוספות, שהתיישבו במזרח הרחוק ובאנגליה.
בעקבות הצלחת מאמריו הראשונים שהופיעו בעיתונות הישראלים וכתבי עת שונים, הוא התמסר לכתיבת סדרת ספרים אשר הוצאו לאור על-ידי מוסדות חשובים לחקר היהדות, כגון: הוצאת מכון בן-צבי, הוצאת הרב קוק, הוצאת "קריית ספר", הוצאת ראובן מס, הוצאת א' רובינשטיין בירושלים והוצאת מרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה. במספר רב של ספרים, הוא הצליח לכתוב על כמעט כל אספקט בחיי יהודי עירק, ושנושים רבים ביניהם הוא היה הראשון שדן בהם. הוא כתב ושחזר את היסטוריה, הדת, הספרות, השירה החילונית, הפיוט הדתי, משלים, מנהגים, אירועים ונסים, פולקלור, בתי כנסת, קברי קדושים, ביוגרפיה וביבליוגרפיה וכיוצא בזה. הנושאים אלו הוא הדגיש את האספקטים הדתיים, הרדיפות והחיים הקשים של היהודים תחת השלטון הצבאי של הפרסי, הטורקים, המונגולים וצבאות אחרים שכבשו את עירק במשך ההיסטוריה.
עבודתו החלוצית יכולה להוות אנציקלופדיה מקיפה, הכוללת כל פן בחיי היהודים. מלבד ההיסטוריה של יהודי בבל, כתב ספרים נוספים אף על קהילת יהודי כורדסתאן (ירושלים, הוצאת מכון בן צבי, 1961) ועל משפחות ספרדיות מיוחסות, כגון ספריו על רבי יוסף חיים שרים ועל משפחת מיוחס בירושלים.
הישגיו הוכרו על-ידי מוסדות שונים והוא קיבל מענקים ופרסים רבים, ובין השאר, פרס נשיא המדינה יצחק בן-צבי בשנת 1956 על ספר המחקר שלו בנושא 'קהילת יהודי כורדסתאן', בהמלצת פרופסור ש.ד. גויטיין, פרס ממכון בן- צבי על ספרו 'יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו' (1965) ופרס האקדמיה ללשון העברית על מחקרו 'עברית וארמית בלשון יהודי בבל' (1985).
הוא פרסם למעלה מ-400 מאמרים שהופיעו בכתבי-עת שונים, בקבצים אקדמיים ובאנציקלופדיות וכתב כ-40 ספרים. למעשה, אף מחקר בנושא יהדות עירק לא יכול לוותר על מחקריו, המסמכים שאסף וצלם, התמונות, ביבליוגרפיות וביוגרפיות אשר אסף במשך שנים. עבודות אלו עודדו מלומדים אחרים ללכת בדרכו וכך הצליח לראשונה לכלול את נושא יהדות עירק בתוכניות הלימודים באוניברסיטאות רבות בישראל ובחו"ל.
פרסומיו העיקריים הם:
1. תולדות הרב עבדאללה סומך (ירושלים, הוצאת מטמון, 1949).
2. קהילת יהודי כורדיסתאן (ירושלים, הוצאת מכון בן צבי, 1961).
3. יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו (ירושלים, הוצאת מכון בן צבי, 1965).
4. חוברת מילואים לספר 'יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו' (ירושלים, הוצאת קריית ספר, 1979).
5. שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים (ירושלים, הוצאת מכון בן צבי, 1970).
6. קיצור תולדות יהודי בבל (ירושלים, הוצאת ראובן מס, 1971).
7. קברים קדושים בבבל (ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, 1973).
8. ירושלים בין החומות - לתולדות משפחת מיוחס (ירושלים, הוצאת ראובן מס, 1976).
9. הרב יהודה אלקלעי מבשר הציונות (ירושלים, הוצאת משרד החינוך והתרבות, 1979).
10. יהודי בבל בתקופות האחרונות (ירושלים, הוצאת קריית ספר, 1979-1980).
11. יהודי בבל בארץ ישראל (ירושלים, הוצאת ראובן מס, 1980).
12. השליח הנודד [הרב יוסף חיים שרים], 2 כרכים (ירושלים, הוצאת נוריאל שרים, 1982-1989).
13. הרב יוסף חיים מבגדד (אור יהודה, הוצאת מרכז מורשת יהודי בבל, 1984).
14. יהודי בבל בתפוצות (ירושלים, הוצאת ראובן מס, 1985).
15. עברית וארמית בלשון יהודי בבל (ירושלים, הוצאת מכון בן צבי, 1985).
16. פרקים בתולדות יהודי בבל, על ענף משפחת ששון הבגדדית, 2 כרכים (ירושלים, 1989).
17. גלות וגאולה במשנת רבינו המהר"ל מפראג (ירושלים, הוצאת נזר דוד, 1989).
18. אוצר הסגולות של יהודי בבל בדורות האחרונים, 2 כרכים (ירושלים, הוצאת ישן נושן, 1991).
19. הרפואה העממית אצל יהודי בבל, 2 כרכים (ירושלים, הוצאת יריד הספרים, 1992).
20. בית זבידה (ירושלים, הוצאת מכון בני יששכר, 1994).
21. הרב ששון ב"ר מרדכי שנדוך (ירושלים, הוצאת מכון הכתב, 1994).
22. מנהגים יהודים: כרך 1: מחזור השנה במנהגי יהודי בבל (ירושלים, מכון בני יששכר, 1993).
23. מנהגים יהודים: כרך 2: חיי האדם במנהגי יהודי בבל (ירושלים, מכון בני יששכר, 1993).
24. מנהגים יהודים: הווי ומנהגים בקרב יהודי בבל (ירושלים, מכון בני יששכר, 1993).
25. אוצר המשלים והפתגמים של יהודי בבל בדורות האחרונים, 2 כרכים (ירושלים, הוצאת יריד הספרים, 1998).
26. אוצר השירים, החיבורים והדרשות של הרב יוסף חיים (ירושלים, הוצאת מכון הכתב, 1994).
27. מפי העם - ספר הבדיחה והחידוד (ירושלים, הוצאת א' רובינשטיין, 1987).
28. תורת הקורבנות (ירושלים, הוצאת ראובן מס, 6 מהדורות, 1942-1997).
29. תורת התרומה והמעשר (ירושלים, הוצאת ראובן מס, 3 מהדורות, 1992).
30. מאשפות ירים אביון - סיפור פולקלורי (ירושלים, הוצאת א' לוסטימאן, 1946).
31. ילקוט מנהגים (ירושלים, הוצאת משרד החינוך והתרבות, 3 מהדורות, 1976).
32. פרקי תפילה, ברכות ודינים לכיתה א' (ירושלים, הוצאת מנצור, 1968).
33. האוצר - חמישים סיפורי עם ואגדות (ת"א, הוצאת יבנה, 1969).
34. הרב יוסף חיים (ירושלים, משרד החינוך, 2 מהדורות, 1972-1977).
35. חבר טוב - סיפור פולקלורי (ירושלים, משרד החינוך והתרבות, 1979).
36. מרכזי תורה ורוח בבגדד (ת"א, הוצאת משרד החינוך והתרבות, 1962).
37. חבלי עליה - סיפור (ירושלים, הוצאת מטמון, 1967).
מקריאת ספריו ההיסטוריים, קשה שלא לקבל את הרושם החזק, כי לפחות היהודים בעירק, אשר היו במיעוט, לא חיו בהרמוניה, שוויון ובגן עדן עם המוסלמים ולא ראו עצמם כערבים, אלא כבני אברהם השייכים לדת היהודית, ושהגיעו כשבויים לבבל, התיישבו בה לפני הכיבוש הערבי והקפידו שלא ליצור נשואי תערובת עמם. השפה העברית והדת היהודית, אשר קשרו אותם ליהודי התפוצות בקשרי דת ולאום הדוקים והדיאלקט הערבי שלהם העשיר בביטויים ומונחים עבריים, הפרידו את היהודים מן הערבים. אותם סופרים יהודים בישראל הטוענים שהם ערבים-יהודים כיוון שהם מזדהים עם הקומוניזם או הפטריוטיזם העירקי, ואשר למדו בבתי ספר ממשלתיים בעירק בשל מצבם הכלכלי, דיברו, קראו וכתבו בערבית, הם רק דור שני של יהודים חילוניים.
מקריאת עבודותיו של אברהם בן יעקב ומסמכיו שדלה ממקורות רבים ומגוונים, ניתן ללמוד כי למעשה הערבים, ובמיוחד המוני העם, סירבו לקבל את היהודים כחלק מהאומה הערבית עוד הרבה שנים לפני עליית התנועה הציונית ואפילו אחרי עליית עירק המלוכנית המודרנית שדגלה בשוויון בין כל העדות.
ד"ר אברהם בן יעקב ניחן ביושרה, הגינות, צניעות, וחביבות והוא נהג לדקדק בקיום מצוות הדת. הוא דייק במחקריו המקוריים, חקר הרבה נושאים שלא נכתב עליהם לפניו, סייע לעמיתיו והיה מסור לעבודתו שכללה מסמכים רבים עם מקורות נדירים וביבליוגרפיות מקיפות, אשר גילה תוך קריאה אינטנסיבית והיה נדיב בהעמדתם לרשות הרבים.
אני חש מחויבות להעלות את זכרו. תרומתו לתרבות הישראלית רבה ועשירה. מחקריו ויצירותיו הם אבני הזיכרון לכל מפעליו הגדולים.
