ניתן ללמוד הרבה מאופן הדיווח של רשתות זרות על יחסן לסכסוך הישראלי פלשתיני. לעיתים, מילה אחת יכולה לשנות את משמעות הסיפור כולו בעיני הקורא הזר, שאינו מתמצא בסיפור.
אני לא מתייחס לכך שהעיתונאים העובדים בשטחי הרשות הפלשתינית, נאלצים להתמודד עם איומי אירגוני הטרור או עם משטר שמחרים קלטות וידאו מביכות. כך קרה למשל לאחר הלינץ' ברמאללה, כשתמונות וקלטות וידאו הוחרמו מכתבים שתיעדו את האירוע. השיא היה, כמובן, התנצלות הכתב האיטלקי בפני הרשויות הפלשתיניות, לאחר שהצליח להבריח ולפרסם את התמונה המוכרת של הרוצח המחזיק את ידיו מלאות הדם מחוץ לחלון תחנת המשטרה.
אני לא מתכוון לעיתונאים כאלו, שנכנעים ללחץ. אני אפילו לא מדבר על עיתונאים ששוגים, ולא מבינים על מה הם כותבים. בשבילם סכסוך הוא סכסוך.
אני מתכוון לבחירת המילים.
הניסוח מראה לעיתים קרובות מה באמת חשוב בעיני הכותב. זה זועק במיוחד, כשמתעקשים לקרוא למחבל פלשתיני "מפוצץ-מתאבד" (Suicide Bomber) במקום "מחבל-מתאבד" (Suicide-Terrorist).
לפני כמה שבועות נכחתי בהרצאה באוניברסיטת דנבר, שבה הסבירה הדוברת כי לכל סכסוך יש שני צדדים. בסכסוך הישראלי-פלשתיני למשל, יש מפציצים-מתאבדים פלשתינים, ומנגד יש את מה שכינתה "Israeli Atrocities", הפשעים הנוראיים של הישראלים.
"בסך הכל ניסיתי להראות שלכל מטבע יש שני צדדים", הסבירה לי מאוחר יותר הדוברת, שדרנית באחת מתחנות הרדיו ההולנדיות הגדולות ביותר.
היא לא הבינה מה אני רוצה מחייה, ומה לא בסדר במושגים שבחרה.
במקרים כמו האחרון, זה בדרך כלל נובע מבורות, חוסר מחשבה. שימוש במושגים כתוצאה מכך שאלו הם המושגים הקיימים באוויר.
לא כך בדיווח של רשת AP על הפיגוע בבית הקפה מייק'ס פלייס בתל אביב. כאן בחירת המילים אינה אקראית.
"Bomb Mars Historic Day For Palestinians".
פיצוץ מעיב על יום היסטורי עבור הפלשתינים.
הכותרת מביעה צער על אירועי היום. לא מפני שלמישהו ב-AP איכפת שנהרגו שלושה ונפצעו 55 איש, אלא כי הפיצוץ פגע ביום החג הפלשתיני.
זה לא שימוש שגוי במושג. זו לא חוסר הבנה של המתרחש. זהו סדר העדיפויות המעוות של אחת מסוכנויות הידיעות הגדולות בעולם, אם לא הגדולה ביותר. ה-"גשם" שירד במהלך החגיגה הפלשתינית חשוב בהרבה ממותם של אזרחים חפים מפשע.
אתר האינטרנט HonestReporting.com הוא הראשון שהגיב לכותרת השערורייתית. מעניין אם גם במשרד החוץ יש מישהו שטרח לעשות זאת.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
