שוו בנפשכם, שכל יום, במשך 10 שנים, אתם יורדים בשעה שש בבוקר לרכב יחד עם ילדכם, אחרי שעזרתם לו להתרחץ, לצחצח שיניים, להתלבש, לשתות כוס תה ואז באותו טקס ובאותו ריטואל הוא בודק שמחברתו ותרופותיו במקומם, ובמשך שעה מאותו הרגע אתם נוסעים ברחבי פתח תקוה, קונים את אותו האוכל באותה חנות מכולת ושומעים בדיוק את אותם שירים של להקת בון ג'ובי ובשום אופן לא שום שיר אחר וגם לא פחות מעוצמה של מכשיר הרדיו על המספר עשרים ושתיים בסקאלה.
שוו בנפשכם שאתם עושים זאת בשישי ובשבת וביום חול וחג ומועד במשך 10 שנים! שוו בנפשכם איזו אנרגיה ואיזה מאבק מתנהל בנפש ובגוף של הורה לילד עם צרכים מיוחדים או במקרה האישי של כותב מאמר זה, לילד אוטיסט בן 14.
בשום פנים ואופן אין בכוונתי לתאר כאן מצב של מסכנות או אומללות. להיפך, זו גאווה וכבוד להיות אב לילד מקסים כגיא מצד אחד ומצד שני, זהו מבחן יומיומי לתעצומות הנפש של כל הורה כזה וליכולת שלך שאדם לספוג כאבים, שקשה מאוד לאמוד אותם.
בתקופה האחרונה הופיעו ידיעות בתקשורת העוסקות בגבר אוטיסט בן 30, שנכבל בבית חולים פסיכיאטרי. אין מענייני לעסוק בפרטים, משום שאינני מצוי בהם, אבל מענייני, באופן חד-משמעי, לעסוק בעובדה, שגבר כזה לא נמצא במוסד מתאים, שאין עבורו ועבור דומיו הוסטל הולם ושכל הנושא הכרוך במה יקרה עם ילדינו כשחוק החינוך המיוחד מסתיים (גיל 21) איננו זוכה עדיין לתשובה ראויה בחברה הישראלית.
הריני להבטיח לכל אחד, שקורא מאמר זה, שאדאג לבני, שאפעל בכל דרך להקים הוסטל בפתח תקוה, עירי, לילדי העיר האוטיסטים, אבל חובה עלינו כמדינה וכחברה לדאוג לכל אוטיסט או ילד עם צרכים מיוחדים, שיגיע לגיל 21, ולא להשאיר את הנושא בידי ההורים (ראו מקרה דורון אלמוג ובנו).
לא יתכן שבמדינה נאורה כשלנו נמצא אוטיסט מתבגר ללא מחסה או ללא מוסד מתאים. הבה נתעורר ופשוט נלמד לפתוח לבבות אחד לשני ופשוט להיות "ביחד".
