אני מעלה בזאת על הכתב את תגובתי לדברים שפורסמו לאחרונה באשר לפרטים מסוימים שנכללו בתצהירי שהוגש בביה"ד לעבודה בירושלים בתיק שבנדון. עיקרי הדברים הובאו בפני שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.
הידיעה בחלק מכלי התקשורת היא, כי פסק הדין כלל ממצא קשה כלפי, כאילו תוכן תצהירי היה כוזב, או נגוע בכל דרך אחרת בניסיון להטעות את ביה"ד. לכך – אין כל יסוד כמפורט להלן.
ראוי להציג בקצרה את הרקע: במסגרת הטיפול בתיק שבנדון שורה של מחדלים הביאו בשלב מסוים למתן פסק-דין נגד המדינה, כסנקציה שנקט בה בית-הדין בשל אי-עמידת המדינה בחובותיה הפרוצדוראליות (אי הגשת תצהיר גילוי מסמכים, שהוביל למחיקת כתב הגנה). הזדמנויות רבות שהועמדו לרשות המדינה לתקן את מחדליה נותבו לטיפולה של הפרקליטה הבכירה שהיתה מופקדת על התיק, ובנוסף, גם פניות של היועץ המשפטי לממשלה דאז ואחרים הופנו אליה על-מנת לקיים מייד את המתחייב.
לדבריה, מאוחר יותר, גם בביה"ד, מסיבות של משבר אישי קשה נרתעה מלפעול להפסקת תהליך "קריסת" התיק, ובתוך כך, לאחר שביקשה לנתב ישירות אליה מסמכים רבים שהגיעו למחוז – חלקם מוענו ישירות אלי - לא מצאה את היכולת לשתף איש מאיתנו בתכני המסמכים ובעיקר באירועים הקשים המתוארים בהם בעניין זה – גם לא אותי.
תצהירי הוגש במסגרת הליכים שבהם ביקשה המדינה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה (לאחר שכל ההזדמנויות והמועדים לעשות כן חלפו מזמן), וטענתי בו (ובעדות בביה"ד) כי התוודעותי לכשל המתמשך ולנסיבות שהובילו להתרחשותו היתה לראשונה רק עובר ובסמוך להכנתו ולהגשתו של התצהיר. העניין שעליו מצביעים הפרסומים האחרונים, בטעות, כבעייתי בתצהירי הוא העיתוי שבו נודע לי אודות מתן פסק הדין נגד המדינה. הפיסקה הרלוונטית מתוך פסק הדין היא זו:
" למצער, לאחר ששמענו את עדותו של עו"ד לדור, ואף עיינו בתיק הפרקליטות שהוגש כנספח במהלך החקירה, הסתבר כי פסקי הדין שניתנו על-ידי השופטת רוזנפלד והרשמת פיינשטיין ב-11.02, עבר תחת ידיו של עו"ד לדור, שכן הוא חתם עליהם והעביר אותם לעו"ד גרינבויים לטיפולה ובכך יש סתירה לכל דברי עו"ד לדור בתצהירו באשר לידיעותיו על עצם קיומם של פסקי הדין. אומנם עו"ד לדור הסביר בפני בית הדין את אופן עבודת פרקליט המחוז וחוסר האפשרות לעיין בכל מסמך ומסמך המגיע, אולם לא ניתן כל הסבר מדוע לא נערך פיקוח על עבודת הפרקליטה, לאחר שניתן פסק דין מעין זה, ולא הוגשה בקשה לביטולו."
לטענה שהושמעה אין כל יסוד או הצדקה, ותשובותיי הן אלה:
1. פסק הדין אינו קובע את שייחסו לי הפרסומים:
א. קריאה נכונה של הפסקה האמורה כלל אינה מובילה למסקנה כי ביה"ד קבע (או סבר) כי עדותי בעניין האמור היתה כוזבת. ביה"ד מתאר את הגרסה שכביכול נכללה בתצהיר (רק כביכול נכללה בו - כמפורט להלן) באשר לעצם היכרותי את המסמכים.
משעובר ביה"ד להעריך את הסברי לכך שלמרות שפסקי הדין עברו תחת ידי (כמתבטא בחתימתי בדף התרשומת הפנימי המפנה אותם לטפולה של הפרקליטה), למרות זאת - לתוכנם בעת ההיא בשום פנים לא הייתי מודע, הוא פונה לאפיק שונה של התייחסות – הוא התחום המנהלי. כאן, קובל ביה"ד על כך שלא ניתן כל הסבר להיעדר הפיקוח על עבודת הפרקליטה משעה שנתקבל פסק הדין ולא הוגשה בקשה לבטלו.
ב. אין צריך לומר כי מודעות בפועל, לעומת היעדר פיקוח הולם להבטחת תקינות תפקודה של פרקליטה במערכת – שני עניינים שונים הם בתכלית.
ג. לעניין זה אני מפנה גם לכך כי על-פי הממצא של ביה"ד מיוחסת לי מודעות לעצם קיומם של פסקי הדין (חתימתי בדף התרשומת הרי מאשרת זאת, ומעולם לא טענתי אחרת, כלהלן), אך הממצא אינו מרחיב ידיעותיי גם למודעות באשר לתוכנם.
2. האמירה "שנסתרה" – לא מצויה בתצהיר
א. עד כאן התייחסתי בקצרה למה שנאמר בפסק הדין גופו. עתה, משהועברו אלי גם המסמכים הנוגעים לדבר ומשחזרתי וקראתי את האמור בפסק הדין עצמו, איני מוכן להסתפק עוד בהבהרה הפרשנית האמורה, שכן גם למה שכן נאמר בפסק הדין אין כל יסוד בתצהיר עליו חתמתי. ז.א. - גם להנחת המוצא שנרשמה בפסק הדין, קרי – כי בתצהיר בכלל מצויה אותה הצהרה שאת אמיתותה ביקש ביה"ד לבחון – אין כל אחיזה בתצהיר עצמו.
ב. אקדים ואומר: אני ער לכך כי השאלה אינה מה היו עובדות האמת ששיקפו את האירועים עצמם, אלא אך ורק מה היו ממצאי ביה"ד (אליהן הגיע בצדק או שלא בצדק). הציבור רשאי לסמוך על החלטות המערכת השיפוטית, ואילו חלילה קבע ביה"ד כי מסרתי תצהיר כוזב בפניו, לא ניתן היה להתעלם מכך שעה שבוחנים מינוי כה רגיש דוגמת זה העומד עתה על הפרק – תהיה הפגיעה במי שלא היה צד להליך ו"שלא היה לו יומו בביהמ"ש" מול פסיקה שכזו, אשר תהיה.
ג. עם זאת, משאיננו עוסקים בשאלת מהימנותה של עדות על-פי התרשמותם של שופטים אלא בשאלה אם קיימת בתצהיר בפועל אמירה הנסתרת על-ידי עובדות שקבע ביה"ד – אם לאו - ומאחר שהתצהיר לא אבד – והוא קיים גם קיים ומתויק בתיקים, הרי אין טוב ממראה עיניים;
ד. הבה נעיין אפוא בתצהיר הקצר כשאוחזים אנו "בכוננות" את אצבענו על-מנת שזו תונח על אותה פיסקה, סעיף או פרט שיימצאו שגויים – או אפילו לא מדויקים – או על אלה הסותרים כביכול את ממצאי העובדה של ביה"ד. כשנעשה כן, נמצא כי קריאת התצהיר תסתיים כשאצבענו נותרה מובטלת.
ד. בשום מקום בתצהיר אין הצהרה העוסקת (או כופרת) בידיעותיי בזמן אמת בעניין כלשהו הנוגע לפרשה זו, זולת בעניין חוסר מודעותי לעניין דרך התנהלותה ומצוקתה הנפשית של הפרקליטה (סעיפים 12 ו-13 לתצהיר). כל שאר הסעיפים עוסקים למעשה אך בתהליך הבירורים שקדמו להכנת התצהיר. הם מסקרים שיחה בה מסר לי נציג פרקליטות המדינה פרטים באשר למצבו של התיק לקראת הגשת תצהירי, הם מפנים לבירורים בהם עסקתי במזכירות המחוז ואצל הפרקליטה שהיתה מופקדת על התיק (בעקבות כך שמסמכים לא הגיעו לשולחני) וכיוצ"ב.
ההצהרה הקיימת בפועל בתצהיר באשר להיעדר מודעות מתייחסת לתפקודה הכושל (בפרשה זו בלבד) של הפרקליטה. מכל מקום, האמירה שמופיעה בפסקה 19 לפסק הדין, לפיה: "בתצהיר מתאר עו"ד לדור מתי נודע לו לראשונה על פסה"ד שניתן ...." – אינה נוקטת במילים שלי מן התצהיר.
ביה"ד אינו מצטט את דברי מן התצהיר עצמו אלא מציג פרפראזה מהם. באופן זה "משודרג" הדיווח על השתלשלות האירועים (שלדברי ניתן לי לקראת הכנת התצהיר) לאמירה נגטיבית כביכול באשר לדברים להם הייתי (או שלא הייתי) מודע קודם לכן, כמפורט להלן .
ה. דהיינו, לא זו בלבד שדבר בתצהיר אינו כוזב (יסוד נפשי של מודעות, כוונה וכיוצ"ב), אלא שכלל לא מצויה בו כאמור אותה הצהרה שביה"ד קובע כי היא נסתרת על-ידי עובדות אחרות. יוצא אפוא, כי בתצהיר אין שום פרט שגוי (בנושא האמור, או אחרת) - אפילו לא בטעות.
ו. לפני שאפרט בעניין מיותר זה (שכן – קריאת התצהיר הקצר, תוך העמדתו מול המלל שבפסק הדין בעניין זה, אינה זקוקה לכל הסברים "המוגשים בכפית"), אבהיר גם מה היתה מלכתחילה מטרת התצהיר; התצהיר לא נכתב בידי נתבע שביקש להצטדק ולהסיר מעצמו אחריות, אלא בידי מי שביקש לתאר את התנהלות הפרקליטה בפרשה זו (על המחדלים בטיפול ותוך הסתרתם מהממונים) - עד שחויבה המדינה בסכום משמעותי מאוד.
המטרה לא התמקדה בעיתוי בו הגיע לידיעת מי במשרד המשפטים מידע על הכשלים ההולכים ומצטברים, אלא אך ורק בתיאור אותם כשלים עצמם. בעיני מי שייצגו את המדינה בהליכי הבקשה לביטול תוצאות הכשלים הללו, ומבחינתי, הנחת המוצא היתה כי בהתקיים נסיבות כה קיצוניות – אולי קיימת גם עילה משפטית לבטל את החיוב הכספי המשמעותי שהוטל על קופת הציבור.
ז. בתוך כך, אפנה גם ברמת ה"מיקרו" לפרטים שמצויים, ובעיקר – שלא מצויים, בתצהיר המצורף:
א. בשום מקום בתצהירי לא העדתי כי פסק-הדין (או כל החלטה אחרת של ביה"ד, ככל שהיתה כזו) לא הגיע אלי סמוך למועד שבו ניתן. כזכור מהפסקה המצוטטת לעיל – רק לגבי אלה התייחס ביה"ד.
ב. זאת בניגוד להתייחסותי למסמכים אחרים, לגביהם ציינתי כי לא הגיעו אלי אלא לקראת הכנת התצהיר: מדובר בתכתובת הענפה שעסקה בכשלים החמורים שאירעו – תכתובת שהגיעה עד ליועה"מ לממשלה דאז ולמנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה דאז בפרקליטות המדינה (ואחרים) - אך לא אלי. רק לגבי אלה מסרתי (תוך פירוט המסמכים הללו ותאריכיהם) כי הם לא הגיעו אלי, וזאת מהסיבה שהפרקליטה המטפלת ביקשה מהמזכירות שלא להעבירם אלי, בהסבירה לעובדי המזכירות כי תטפל בהם ותעדכנני בעצמה; כפי שהעידה בבית-הדין, היא התכוונה אומנם לעדכן אותי בדברים מאוחר יותר, אולם עקב המצב שנקלעה אליו מעולם לא עשתה כן.
ג. הגם שהדבר לא נאמר במפורש, ניתן אולי להבין מדברי בתצהיר כי דבר מסדרת האירועים שהלכו וסיבכו את המדינה בתיק זה לא הגיע לתודעתי קודם לכן. עם זאת, כאמור, בשום מקום בתצהיר (או בעדותי) לא אמרתי (וממילא לא שללתי את האפשרות), כי מסמך משפטי כלשהו הגיע לשולחני. מכל מקום, בעדותי, בתשובה לשאלות בחקירה הנגדית, הסברתי ארוכות, כיצד עברו אין ספור מסמכים את חדרי באותה עת – חלקם עתירי עמודים ותוכן - תוך שברבים מהמקרים ההתוודעותי לאמור בהם ולמשמעותם הייתה רק בשלב הבא, לאחר העברתם לטיפולם של הפרקליטים (ואף זאת, וככל שהיה נחוץ הדבר - ביזמת הפרקליט המטפל). אכן, אילו בחרתי לקרוא את כל המסמכים שנכנסו אל חדרי על-מנת להפנותם לפרקליט המופקד על התיק – לא הייתי מצליח לקרוא הלכה למעשה אף לא אחד מהם.
ד. זאת ועוד: המעיין בפרוטוקול חקירתי הנגדית בבית הדין בידי עו"ד בן-טובים, ימצא כי פעם אחר פעם הוא ביסס את שאלותיו בפני על ההנחה כי כביכול גרסתי בתצהיר הנה כי למעשה בשום שלב לפני השיחה עם עו"ד גולדברג לא הגיע לשולחני שום חומר הנוגע להתפתחות הכשל המתעצם. להצהרה שכזו, כאמור, לא היה עיגון בדברי בתצהיר.
ה. על הנחת מוצא זו, שהיתה מצויה בחלקן של השאלות, השבתי פעם אחר פעם שיתכן ופסק-הדין הועבר אלי סמוך למועד שבו ניתן: לדוגמא (וישנן רבות כאלה בפרוטוקול) הבהרתי בעמוד 5 שורה 3:
"השיחה עם עו"ד גולדברג, והעידכון שהוא עשה לי, מבחינתי נקלטה בשיחה שאני מעודכן לראשונה על כל השתלשלות העניינים בתיק. זה לא בלתי אפשרי שבאיזה שהוא עיתוי בעבר, לא שאני זוכר, הובא לתשומת לבי, שיש תיק, שניתן פסק דין, הוא לא התיק היחיד שניתן בו פסק דין בהעדר הגנה".
ו. חזרתי על הדברים שוב ושוב גם בהמשך עדותי (שם שורה 15, וכן בעמ' 8, ש' 23):
"השיטה שאני עבדתי על פיה, ולפי דעתי כל אחד מאיתנו, שכאשר מגיע חומר כזה, הוא מועבר לפרקליט המטפל בעניין, והוא זה שמפנה את שימת ליבך לכל עניין שמעורר את תשומת לבך. כך היה קרוב לודאי גם בעניין הזה. התיק התקבל, ראיתי שניתן פסק דין, לא קראתי אותו, אם הייתי קורא היית[י] מטפל בזה ולא היינו כאן היום. העברתי את התיק לפרקליטה המטפלת בתיק ובתחום, מתוך ידיעה ודאית בעיני אז, כי העניין נמצא בטיפול בידיים טובות."
ח. הנה כי כן, לא זו בלבד, שבית-הדין לא ייחס לי אמירת אי-אמת ביודעין, אלא שגם ההנחה שטעיתי בתום-לב בניסוח התצהיר מבוססת, היא כשלעצמה, על הרושם השגוי (שאולי נוצר כתוצאה משאלותיו החוזרת של עו"ד בן טובים ואולי מהאופן בו טען בסיכומים שהגיש ושאותם לא ראיתי מעולם), כאילו בתצהיר יש אמירה מפורשת כלשהי בעניין האמור, שבפועל - אינה מצויה בו.
3. ועוד מספר הערות:
א. בפסק הדין, נמנע ביה"ד לציין מראה מקום לדברים בלתי מדויקים כביכול שנכללו בתצהיר, כמקובל בכתיבת מסמכים משפטיים. ההפניה – היא על דרך אזכור כללי. חבל. אין לי הסבר לכך שעובר לכתיבת פסק דינו לא עיין ביה"ד בתצהיר עצמו, או שלא הקפיד לדייק בסיקור תכניו, והסתפק "ברשמים כלליים" באשר למה שדימה שמצוי בו. במיוחד חבל הדבר שעה שזכויותיו של עד עלולות להיפגע מניסוחים בלתי זהירים כפי שנכללו לדעתי בפסק הדין.
ב. גם באשר לצד השני של "המשוואה" הבלתי מאוזנת (הצהרה הסותרת כביכול ממצאי עובדה), לא דייק ביה"ד בתיאור הדברים. שלא כפי שנאמר - אינני חתום על פסקי דין כלשהם כלל ועיקר.
שני פסקי הדין שהוזכרו מתויקים בצד כריכת הגב השמאלית של תיק הפרקליטות, בעוד שרק בדפי התירשומת הפנימיים (המתויקים בכלל בצידו הימני של התיק) קיימות שתי הפניות אל הפרקליטה – "מיכל – לטיפולך ( - )" - בחתימתי. הפניות שכאלה (חלקן בתוספת המילה "דחוף") בהקשר לאין ספור מסמכים שונים ומגוונים שעברו את שולחני, שבתחתיתן חתימתי תמיד, נעשו עשרות פעמים ביום במהלך כעשר שנות מילוי תפקידי בעבר. אילו קראתי כבר בעת כניסתם הראשונית לחדרי את כל החומרים הללו, קרוב לוודאי שלא הייתי קורא מלכתחילה אף לא אחד מהם. אכן, בין חתימה על פסק דין, לבין חתימה בתחתית תרשומת המנחה אחרים לטפל בעניין כלשהו - יש לדעתי הבדל מסויים!!
ג. ועוד; המעיין בתצהירי הקצר ימצא כי כבר בסע' 4 התייחסתי במפורש לרישום הדליל המופיע בצידו הימני של התיק (אותו רישום ממנו הסיק ביה"ד, בצדק, כי שני פסקי דין הגיעו אל שולחני במהלך הדרך). שתי התרשומות בהן מדובר בולטות בצבען הירוק – כהרגלי. התיק היה בידי אפוא עובר להכנת התצהיר והתרשומות הללו הזדקרו מתוכן.
היעלה על דעתו של איש (הגון) כי בהזכירי בתצהירי את דף התירשומת הדליל במפורש, אתיימר להצהיר כי אין המסמכים שממולם כלל לא הגיעו אל שולחני??
ד. ובכלל; היעלה על הדעת שפרקליט מחוז כלשהו יתוודע בזמן אמת לכשל כה חמור במערכת עליה הוא מופקד ויימנע מלפעול נמרצות ומיד לתיקונו?!
ה. גם לגבי הפרשה החמורה עצמה אבקש להעיר כדלקמן: התקלה בעיקרה לא נבעה מהעדר נהלי עבודה או שיגרת פיקוח, אם כי היא התרחשה "בסביבה" בה ניתן אמון בסיסי ומתחייב של פרקליט המחוז כלפי הפרקליטים העובדים עמו. לא היה מדובר בהתרשלות רגעית או מתמשכת שמודעות לה הייתה מאפשרת את תיקונה בנקיטת הליך הולם, אלא במצב מיוחד ומצער, שגרם, באופן מתמשך להנצחת הכשל ההולך ומחריף, תוך הסתרת המידע על קיומו מפני פרקליט המחוז ואחרים במחוז. (ואגב, דברי באשר לדרך תפקודה של הפרקליטה בעניין זה והטלת האחריות עליה התבססו למעשה על דבריה שלה, שבוטאו על ידה הן בתצהיר שהוגש והן בעדותה בביה"ד).
4. ובאשר לפרסומים בכלי התקשורת
א. מבין המבקרים, מצאתי גם מי שהניח כי תנאי לקבלת הדברים האמורים היה שיוגש ערעור על החלטת ביה"ד. דומני כי למשפטנים שבינינו אין צריך להסביר כי במדינת ישראל, לעד - אין למעשה תרופה על ממצא חסר בסיס או שגוי שקבעה הערכאה הדיונית במשפט בו לא היה צד, שכן טרוניה צודקת שכזאת כשלעצמה - אינה מהווה עילה לערעור.
ב. ולבסוף, התצהיר אינו מוטעה, ופסק הדין הרי לא קבע כי הוא כוזב. לעומת זאת, הכותרות המתלהמות מפי מקצת מכלי התקשורת, על בסיס סיקור שרלטני (שלא על בסיס מה שבפועל נאמר בפסק הדין, ולבטח מבלי לעיין בתצהיר עצמו), היו מוטות ומטעות במקרה הטוב; במקרה הפחות אופטימי - הן שירתו מטרות בלתי ראויות ובלתי הוגנות שאת טיבן איני יודע.
ג. כך או אחרת, בעולם של תקשורת הפועלת באחריות ובהגינות, ראוי היה כי אותם כתבים שנטלו חלק בדיווחים הללו, והעורכים המופקדים על פרסומיהם, יתקנו את תמונת הדברים המסולפת שהציגו לציבור. לדעתי, ראוי היה כי לכך גם תתווסף התנצלות הולמת ומתבקשת מצידם.
