יש נביא בעירו

במערכון "המוסכניק" (קלארשו), של שלישיית "הגשש החיוור" ע"ה, אומר גברי בנאי לשייקה לוי "תשאל שאלה מספר שתיים, ראשונה בליינד עניתי".

ארבע שנים בדיוק חלפו מאז הבחירות המקומיות האחרונות, ובפתח ניצבות בחירות חדשות. חגיגה לדמוקרטיה. חגיגה זו, מן הסתם, לא תפסח על העיר השנייה בגודלה בנגב, דימונה. אלא שבדימונה הקרב יהיה על המקום השני, לא הראשון, כי הראשון, כמה לא מפתיע, כבר הוכרע לטובת ראש העיריה המכהן מאיר כהן (הסבר בהמשך). כך שלמועמדים האחרים לראשות, עם איחוד או בלי, נותר להיאבק אך ורק על המקום השני, כלומר - מי מהרשימות תצלחנה להכניס יותר חברים למועצת העיר. וגם כאן כנראה, לא תהיינה הפתעות.

בין השנים 2000 ל-2004 עבדתי בעיריית דימונה. בשנים אלו היתה לי הזדמנות פז (או לפחות כסף) לעבור להתגורר בעיר, אך לא עשיתי זאת חרף ההטבה המשמעותית במס הכנסה. אבל היום, מכורח הנסיבות (נישואין לבת דימונה), אני מתגורר, לפחות דה-פאקטו, בדימונה, למרות שביתי ומשרדי הפרטי מצויים בבירת הנגב.

את דימונה אני פוקד כמעט ארבע פעמים בשבוע, וכל פעם אני מופתע מחדש. מהפיתוח הפיזי, מחידוש התשתיות, משדרוג מערכת החינוך ומוסדות הסמך, מהפעילות התרבותית והחברתית, מהשינוי במערך הגינון והנוי. גם הנתונים המתפרסמים הן ע"י הלמ"ס, הן ע"י מרכז "אדווה" והן במקומונים לגבי מצבה הפדגוגי של מערכת החינוך בעיר, מצבה הדמוגראפי של העיר, מצב שירותי הרווחה שלה וכמובן, מצב הפעילות בשעות הפנאי - מעודדים בהחלט.

סקירה זו, אין בה כדי להגיד שאין בעיות בדימונה; אין בה גם כדי לבטל חלילה את העשייה הפורה והאינטנסיבית של גבי ללוש במשך 15 שנות שלטונו; אדרבה, גבי ללוש הכין את המסד להרבה דברים טובים שנעשו ונעשים בתקופת מחליפו. אבל כן יש בסקירה זו סוג של אמירה: יש נביא בעירו. מעטים הם האנשים שהגיעו לפוליטיקה מהתחום הפדגוגי וניצלו עד תום את ההזדמנות שניתנה להם כדי לשפר, לשדרג, לבנות, להקים, לייסד, לעורר תקווה - כמו מאיר כהן.

"מי שטורח בערב שבת, אוכל בשבת"; גם אם מדובר בקלישאה חבוטה ושחוקה, היא כל כך נכונה לגבי מאיר כהן. האיש אחראי לאחת מהמהפכות המוניציפאליות הכי גדולות שידעה המדינה בשנים האחרונות. את שמו של כהן ניתן להזכיר בנשימה אחת עם ראשי ערים משכמם ומעלה בעבר ובהווה. "נפילים", כינתה אותם ההיסטוריה.

התואר בו מחזיק מאיר כהן הוא "ראש העיריה", לא "ראש העיר". טדי קולק (י-ם), אבא חושי (חיפה), אברהם קריניצי (רמת גן) ושלמה צ'יץ להט (ת"א) זכו להיקרא ראש העיר ולא ראש העיריה. כבוד זה ניתן להם בשל פועלם הרב למען העיר בראשה עמדו ואותה ניהלו. ממשיכיהם של אותם נפילים - מאיר כהן, שלומי אלחיאני (בת ים), יחיאל זוהר (נתיבות) ומוטי ששון (חולון), זכאים אף הם להתהדר בתואר "ראש העיר". זאת, בזכות ולא בחסד. מעשיהם מדברים בעד עצמם. לעתים פרופסור זאב צחור, נשיא מכללת "ספיר", משמש להם למליץ יושר. בצדק רב, לטעמי.

בשבוע שעבר ביקרתי באחת המרפאות בב"ש. בהמתנה לרופא נתקלו עיניי בתושב דימונה לשעבר. התנהל בינינו דיאלוג מעניין, וכך הוא נשמע: אני: "מה מעשיך כאן?". האיש: "באתי לרופא". אני: "לא לזה התכוונתי; מה מעשיך בב"ש?". האיש: "שאלה טובה. אני מתגורר בשכונת נווה זאב. הוצאתי את דירתי למכירה. ברגע שאמכור אשוב לדימונה". אני: "עד כדי כך?". האיש: "כן. יש בשביל מה לחזור".

את האמת, מדובר באגואיסט. שהרי איש זה יודע כי בירת הנגב ב"ש משוועת לראש עיריה עם חזון, שכל ישר וביצים. אז למה לעזוב את ב"ש לטובת דימונה, ולא להציע למאיר כהן לעבור לב"ש...