בית משפט השלום בתל אביב חייב (יום א', 29.6.03) את עיריית תל אביב, המרכז הרפואי סוראסקי (בית החולים איכילוב) ואת טכנאי הרנטגן חגי קאופמן, לפצות יחד את אורנה זיו, שטופלה בבית החולים, בסך של 58,000 ש"ח, בגין הטרדה מינית של טכנאי הרנטגן כלפיה.

בפני בית המשפט הובאה תביעתה של אורנה זיו, שבשנת 2001 ננשכה על-ידי כלב, וכתוצאה מכך התנפחה ידה. זיו פנתה לחדר המיון של בית החולים איכילוב, שם הפנה אותה רופא לבצע צילום רנטגן.

התובעת טענה, באמצעות עו"ד אתי סמל, כי בחדר הרטגן ישבו טכנאים וביניהם חגי קאופמן, והללו השמיעו, "הערות בוטות המלוות בצחוק לעגני לענין מראיה של התובעת, נתוניה הפיסיים ובעיקר לעניין חזה וממדיו".

הנתבעים, שיוצגו על-ידי עו"ד רחל אביד, הכחישו את העובדה כי התובעת הוטרדה מינית וספגה הערות מיניות, כדבריה. בית החולים איכילוב עוד טען, כי אינו המעביד של עובדי הרנטגן, ולפיכך בכל מקרה יש לפטור אותו מאחריות למעשיו של קאופמן.

"אם הייתי כלב הייתי מביא לה ביס בציצי"

השופטת חנה ינון קיבלה את גירסת התובעת במלואה, ודחתה את גירסתו של קאופמן, לפיה כל שאמר הוא "במקום שהכלב נתן לך נשיקה הוא נתן לך נשיכה", וזיו אף צחקה עימו על התבטאו זו. יצויין, כי שאר העדויות שהובאו היו קרובות יותר לגירסתו של קאופמן, מאשר לזו של התובעת, אולם השופטת ינון העדיפה להסתמך על הרשעתו של קאופמן בדין המשמעתי, כפי שיובהר בהמשך.

ינון קבעה, כי זיו נכנסה לחדר הבדיקה, אשר מעבר לו קיר זכוכית מאחוריו ישבו מספר טכנאי רנטגן, ושמעה את קאופמן שואל את חבריו: "ראיתם את החזה שלה, ראיתם?". בעת שחיכתה בחדר הבדיקה, שמעה זיו לחשושים נוספים וקולות צחוק מהחדר בו ישבו הטכנאים והכינו את מכונת הצילום. לאחר הצילום, שמעה את אחד הטכנאים אומר: "אם הייתי כלב, הייתי מביא לה ביס בציצי" ואחד עונה "ואני הייתי מביא לה כמו כלב על ארבע".

המוטרדת מגישה קובלנה משמעתית

זיו רתחה מזעם ולא יכולה היתה להתאפק, ולפיכך נכנסה לחדר הרנטגן בו ישבו הטכנאים, והטיחה בהם כי הינם שפלים וכי אין להם זכות לדבר באופן שכזה על חזה הגדול ולהתבטא בשאר הביטויים. זיו פנתה לנציב תלונות הציבור בבית החולים, וכן לעיתון מעריב ולתוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב' של קול ישראל.

בעקבות תלונתה זו, הוגשה קובלנה נגד קאופמן לבית הדין למשמעת של עיריית תל אביב-יפו, ולאחר שהודה בעובדות המקרה והביע חרטה - במסגרת עסקת טיעון - הורשע קאופמן בהתנהגות שאינה הולמת ונקנס ב-500 ש"ח.

כשמדובר ביחסי מטופל-מטפל, המוטרדת לא צריכה להראות שאינה מעוניינת

"התובעת הגיעה לבית החולים לביצוע בדיקת רנטגן ולקבלת טיפול רפואי - וככזו מעמדה בבית החולים רגיש ואי-שוויוני מדעיקרא. לפיכך, שומה על כל המטפלים בה טיפול רפואי, לרבות טכנאי רנטגן, לנהוג במטופל באופן מקצועי, ענייני בתוך מתן כבוד ובדרך ארץ", קבעה השופטת ינון.

לפיכך, הוסיפה, מדובר ב"התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו" והתייחסות זו מופנית "למטופל, במסגרת טיפול... רפואי - תוך ניצול תלות של המטופל במטפל". ינון אף ציטטה מספרו של השופט ד"ר קובי ורדי, לפיו "החוק קובע מפורשות שהצעות... במסגרת טיפול נפשי או רפואי - תוך ניצול תלות של המטופל במטפל, מהוות הטרדה מינית, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות".

אין צורך שהביטוי המטריד יופנה ישירות למוטרדת

ינון ציטטה מפסק הדין בעניין המרצה בן-אשר מסמינר הקיבוצים, שהטריד מינית סטודנטית (עש"מ 6713/96): "העבירה של התנהגות שאינה הולמת את התפקיד אינה מוגבלת ליחסים שבין עובדים באותו גוף ציבורי. די בכך שהיא קשורה לתפקיד. ברור, למשל, כי עובד המדינה התוקף או מחרף אדם מן הציבור, שנקלע למשרד ממשלתי כדי לקבל שירות או כדי למלא חובה, מתנהג באופן שאינו הולם את תפקידו".

בפסק דין אחר של בית המשפט העליון (עש"מ 5771/01 בעניין פודלובסקי), נקבע כי "ביטויים בעלי אופי מיני שעל-פי אמות מידה אובייקטיביות הם משפילים, מבזים או פוגעים בכבוד על רקע מיני, הם מעצם טיבם גם ביטויים המופנים כלפי כל אדם שלמינו או למיניותו התייחס הביטוי והוא נוכח בעת השמעתו. לעניין זה ראוי להעמיד דברים על מכונם ולהבהיר כי החוק החדש, לא לצמצם את הגדרת ההטרדה המינית בא, אלא להרחיבה בא".

"מבחינה לשונית, 'פנייה' אינה רק התייחסות פיזית ישירה. 'התייחסות מופנית' כוללת גם הטיית תשומת לבו של האחר, ובגידרה ייכלל גם מסר המועבר לאחר ובענייננו מסר המתייחס למינו או למיניותו של אדם, הנאמר בין שני אנשים אחרים בנוכחותו".

"קירבתה הגופנית של התובעת לנתבע ולחבריו ומידת האינטימיות של הטיפול - הינם פועל יוצא של אופן ביצוע הבדיקה בחדר הרנטגן, והנתבע ניצל קירבה והתבוננות זו בתובעת מקרוב לשעשועו הפרטי ולדברי לצון עולבים עם חבריו תוך השפלת התובעת וביזוייה - מבלי שתהא לה שליטה על מצב זה", קבעה ינון.

התנהגות זו, קבעה השופטת, מהווה הטרדה מינית האסורה על-פי חוק ומהווה עבירה פלילית אשר העונש עליה הינו עונש מאסר עד שנתיים. כמו כן, ההתנהגות אף מהווה עוולה אזרחית, אשר הוראות פקודת הנזיקין חלות עליה, בכפוף לחוק שבענייננו, ועל הנפגע האפשרות לדרוש פיצוי כספי בגין הטרדתו, השפלתו וסבלו.

היקף תופעת ההטרדה המינית מצדיקה העברת מסר מרתיע

השוטפת ינון אף ציטטה מדברי השופטת בייניש, שפסקה בימים אלה בערעור על החלטת בית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה: "היקף התופעה של ההטרדה המינית, ובעיקר הפגיעה בכבודם ומעמדם של נפגעי העבירות, כמו גם הפגיעה בתדמית שירות המדינה וביחסי העבודה, מצדיקים העברת מסר מרתיע".

החוק למניעת הטרדה מינית קובע פיצוי מקסימלי בגין נזק שלא הוכח, בסך של 50,000 ש"ח, ומאחר וזיו לא הוכיחה כי נגרם לה "נזק שעניינו הפסד כלכלי או חסרון כיס", פסקה השופטת את הסכום המקסימלי הקבוע, וכן 8000 ש"ח הוצאות משפט.

השופטת קבעה כי סכום זה ישולם על-ידי 3 הנתבעים יחד ולחוד, באשר העירייה ובית החולים אחראים באחריות שילוחית, כמעסיקיו של קאופמן, לפי פקודת הנזיקין.

ת.א. 110984/01 אורנה זיו נ' עיריית תל אביב-יפו ואח'