בית המשפט אינו רשאי להוציא צו למניעת הטרדה מאיימת, אם לא התבקש במפורש לעשות זאת. כך קובע (יום ה', 28.4.11) שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר.
דנציגר איפשר, בצורה נדירה מאוד, דיון בגלגול שלישי על החלטה שהתקבלה בבית משפט השלום ונדונה בבית המשפט המחוזי. הוא קבע, כי מדובר בסוגייה עקרונית: האם בית המשפט רשאי, מתוקף "סמכותו הטבועה", להוציא צו שיאסור על פלוני ליצור קשר עם אלמוני, או שמא יש צורך בבקשה מפורשת של פלוני.
הצדדים לסכסוך הם עורך דין ואב-הבית בבניין בו מצוי משרדו. עורך הדין טען להטרדות ואיומים מצידו של אב-הבית, נגדו אף הוגש כתב אישום, ולבקשתו הוצא צו שאסר על השניים ליצור קשר זה עם זה ולהתקרב זה לזה.
הצו ניתן בינואר 2010, ועל-פי החוק עמד בתוקף במשך שישה חודשים. הדיון הבא התקיים רק בספטמבר 2010, ואז ביקש עורך הדין להאריך את הצו. מאחר שהדבר היה מביא לכך שהצו יחול במשך יותר משנה - דבר שהחוק מאפשר רק בתנאים יוצאי-דופן - נדחתה בקשתו.
עם זאת קבע בית משפט השלום, כי מאחר שהצדדים מוכנים להימנע מקשר הדדי, הוא הורה להם מכוח סמכותו הטבועה שלא לקיים כל תקשורת ביניהם. עורך הדין ערער על כך באומרו שלא הסכים לצו שיפוטי בנושא, אך השופטת המחוזית
שולמית וסרקרוג דחתה את ערעורו, ולפיכך פנה לעליון.
דנציגר פותח באומרו, כי בית המשפט מהווה אף הוא רשות מינהלית, וככזה הוא יכול לנקוט אך ורק בפעולות שהחוק מתיר לו במפורש. הסמכות הטבועה נועדה "היא מאוד יוצאת דופן, והיא הולמת מקרים מאוד חריגים, שלידתם בכורח הנסיבות, כאשר התוצאה הבלתי נמנעת מאי-הענקת הסעד היא אונס, עושק וגרימת עוולה". אין היא יכולה לגבור על הוראות חוקיות אחרות.
דנציגר מוסיף וקובע, כי בית המשפט לא יכול להשתמש בסמכותו החריגה בצורה שתפגע בזכויות יסוד. צו מניעת הטרדה מאיימת מגביל זכויות יסוד בסיסיות של הפרט כמו חופש התנועה, זכות הקניין,
חופש הביטוי, הזכות לחירות ולאוטונומיה. במקרה הנוכחי גם לא מתקיימות נסיבות יוצאות-דופן, שהרי עורך הדין יכול היה לבקש להאריך את הצו.
