צדקניות וצודקות

כשבנות צלפחד מחו נגד אפלייתן לרעה בדיני הירושה, ומתוך רצונן העז לנחלה בארץ ישראל קראו תיגר על המערכת המשפטית של הימים ההם, ולבסוף התקבלה טענתן מפי הגבורה "כן בנות צלפחד דוברות", נאמר בגמרא שהיו חכמניות, דרשניות וצדקניות. כך גם שבע הבנות שהורדו מגבעת האור אל מרתפי החושך של המשטרה, אשר מוחות על היחס המפלה והמעוות כלפיהן מצד מערכת המשפט, עתידות להתגלות כצודקות וצדקניות כאחד.

במה דברים אמורים? המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מפלים לרעה באופן קיצוני את היהודים הגרים ביהודה ושומרון (אותם הם מכנים בזלזול "מתנחלים"), ותומכיהם בתוך הקו הירוק, ומנסים לדכא אותם כאילו היו איזו כת מוזרה ומסוכנת.

לא זו בלבד שבמחוז ש"י מחזיקה המשטרה פי חמישה יותר שוטרים מאשר בכל מחוז אחר, ועוד מג"ב ועוד חיילי צה"ל ל"טפל" במתנחלים וחבריהם, גם לפרקליטות יש מחלקה מיוחדת לטיפול במתנחלים ופעילי ימין ("המחלקה לתפקידים מיוחדים" שבראשה עמדה פעילת השמאל הקיצוני עו"ד טליה ששון וכיום עו"ד שי ניצן). גם עילות המעצר והמשפט באזור יהודה ושומרון, סוג העבירות וחומרת הענישה הם חסרי פרופורציה לכל מקום אחר במדינת ישראל ובעולם כולו. באיזו מדינה נשלחת קטינה בת 14 למעצר עד תום ההליכים על התחצפות לשוטרת? נדגים בשני מקרים מתקופת גירוש גוש קטיף:

בעוד השופט סלים ג'ובראן מבית המשפט העליון שחרר את נאשם בסיוע לרצח ובחבלה חמורה למעצר בית[1], חברתו השופטת אילה פרוקצ'יה שלחה מתנחל שהואשם בנסיון לחבל בארונות בזק (עבירה מסוג עוון) למעצר עד תום ההליכים[2], כי"היא תוכננה על-רקע התנגדות קבוצת הנאשמים למדיניות ההינתקות של הממשלה, וכחלק ממגמה לשבש תוכנית לאומית שהמדינה גיבשה בהליך דמוקרטי וכחוק." תרוץ פוליטי לכל דבר.

הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון אהרן ברק שלח את שי מלכה ואריאל וונגרובר למעצר עד תום ההליכים על הפגנת "ניסוי כלים" כשהוא חורץ את דינם לשבט עוד בטרם החל משפטם [3] "בין התנהגותם (לכאורה) של הנאשמים לבין מרי אזרחי אין ולא כלום. לא במרי אזרחי עסקו (לכאורה) הנאשמים אלא בהמרדה. שום תיאוריה של מרי אזרחי אין בה כדי להצדיק "עצירת המדינה" או שיתוק המנגנונים האחראים לאכיפת החוק; שום טיעון מוסרי אין בו כדי להצדיק שריפת צמיגים בכבישים המסכנת קשות את חיי הנוסעים על הכביש;" שני "הממרידים" נמצאו זכאים בתום משפטם, כאשר השופטת מציינת במפורש את אפלייתם לרעה [4]: "טענת הנאשמים לאכיפה בררנית הוכחה במידה הדרושה. אנשים אחרים שעשו מעשים דומים, בגלוי ולעין כל, דבריהם פורסמו בתקשורת ובפרסומים מטעמם, לא הועמדו לדין ואפילו לא נחקרו. התביעה לא נתנה הסבר מניח את הדעת למחדל זה. גם אם התנהגות הרשויות היתה לצורך העניין בתום לב, ואינני מביעה עמדה, לאור העובדה שהעובדות ביחס לכך לא התבררו לאשורן, עדיין נפגע אינטרס הנאשמים ונפגע אמון הציבור בעצם התחושה שרשויות השלטון נהגו איפא ואיפא מתוך העדפת אינטרס השלטון ללא התחשבות באינטרס הפרט העומד לדין." ובהתייחסות לפס"ד המרשיע של ברק: "המסקנה המתבקשת מאליה היא, שבשלב בו נעצרו שי ואריאל לא היה כל יסוד סביר להחשדתם בעבירה כה חמורה של פגיעה בבטחון המדינה. על מה ולמה ????" (כך במקור!).

האפליה הזועקת של המתנחלים ותומכיהם בעולם המשפטי, החל מהמשטרה דרך הפרקליטות ועד בתי המשפט, היא אפליה קבוצתית על-רקע שייכות דתית (יהודים) ודעות פוליטיות. בשפת המשפט זוהי אפליה גזענית פסולה, האסורה בכל דרך וצורה הן במשפט הישראלי והן במשפט הבינלאומי.

שבע הבנות מגבעת האור הודיעו שהן אינן מכירות בבית המשפט ולכן הן אינן מזדהות או חותמות על שחרורן. הבה נתרגם את ההצהרות האלה לשפה משפטית.

לכל חשוד בחקירה עומדת זכות השתיקה. לגלעד שרון איפשר השופט תיאודור אור לא רק שלא לומר מילה בחקירתו, אלא גם שלא לתת כל מסמך הנמצא אצלו:[5]

"בפסיקתו של בית משפט זה, הובעה לא אחת עמדה המרחיבה את זכותו של החשוד בחקירתו והמכירה בזכותו המוחלטת שלא לומר דבר. כך, לדוגמה, קבע חברי השופט מצא:

"זכות השתיקה הינה הביטוי המובהק ביותר לחיסיון מפני הפללה עצמית. בצורתה ה'מוחלטת' - שלא לפצות פה ולא לומר דבר - הוענקה זכות השתיקה על-ידי המחוקק, במפורש, רק לנאשם במסגרת משפטו (סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982). החיסיון מפני הפללה עצמית, במסגרתה של חקירה, מקנה אך זכות שתיקה 'יחסית', דהיינו זכות שלא להשיב על שאלות מפלילות. אך כשהמדובר בחשוד בביצוע עבירה, הנחקר בידי איש מרות, מתפרש גם חיסיון זה, על דרך ההרחבה, כזכות שתיקה מוחלטת". [6]

נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר מאיר שמגר קבע [7]: "הנני נוטה להשקפה, כי מדברים אלו משתמע, שההתייחסות כאן היא בעיקרה לחקירה ולשמירת זכותו של העצור שלא להוסיף ולהשיב לשאלות אם אינו רוצה בכך או ליטול שלא מרצונו חלק בהליכי חקירה אחרים. ההנחה, המונחת ביסוד הדברים הללו, היא, כי חקירה בתנאי מעצר טמונה בה מיניה וביה כפייה סמויה...

זכות השתיקה פירושה, שאין להציל הודאה מפי אדם בכפייה או בפיתוי (ע"פ 139/52, בעמ' 644),... האזהרה מפני הודאה לא באה אלא כדי להעמיד את החשוד בביצוע עבירה על זכותו החוקית לקיים בידיו את זכות השתיקה, היינו למלא פיו מים ולשתוק בעמדו פנים אל פנים מול איש מרות החוקר אותו [8]".

שמו של החשוד או הנאשם הינו פרט חיוני בכתב האישום ואין לחשוד כל חובה לספק פרט זה למי שמבקש להפליל אותו. כאן עומד בעינו הן החסיון מפני הפללה עצמית בפקודת הראיות ובפקודת הפרוצדורה הפלילית. יתרה מכך - אם בית המשפט כופה על אדם למסור ראיה המפלילה אותו (ובכלל זה שמו) אין להגיש את הראיה במשפט נגדו, כלומר אין לכלול את שמו בכתב האישום. [9]

עפ"י החוק רשאית משטרת ישראל לצלם בכוח כל אדם ואף לקחת את טביעת אצבעותיו בכוח. מכאן שעל המשטרה להשתמש באמצעיה על-מנת לזהות חשוד, ואין לאנוס את החשוד לתת את שמו או כל פרט אחר על עצמו על-מנת לסייע למשטרה לחקור ולהפליל אותו.

למען האמת, רשאי אדם לסרב להייצב לחקירה, והוא לא יעבור על כל חוק בכך. לאחרונה הודה בכך גם היועץ המשפטי של המשטרה כשקבע: "אכן, לא קיימת היום חובה המעוגנת בחוק להתייצב לחקירה." [10].

מכאן שזכות השתיקה עומדת לבנות גבעת האור, ואין להכריח אותן למסור את שמותיהן, קל וחומר שאין לעצור אותן עד שימסרו את שמותיהן.

בהקשר זה השערוריה גדולה הרבה יותר. עם חקיקת חוק המעצרים, צומצמו עילות המעצר והן אינן כוללות מעצר לצרכי חקירה, אלא כאשר [11] "בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר" וגם אז מוגבל המעצר לתקופה של 15 יום. ברור שכאשר אדם משתמש בזכות השתיקה אז אין כל הליכי חקירה לגביו ואין לעצרו. אם בית המשפט משתמש בסעיף זה כדי לעצור אדם הרי הוא פועל בניגוד לחוק על-מנת להעניש את החשוד על שתיקתו.

לעתים מחייבים השופטים את העצורים לחתום על ערבות כתנאי לשחרור וכך "מכריחים" אותם להזדהות. גם שיטה זו פסולה ומנוגדת לחוק. חוק המעצרים קובע בעניין זה: [12] " ציווה שופט לשחרר אדם בערובה או להטיל עליו ערובה, יקבע את סוג הערובה, גובה הערובה, וכן את תנאי הערובה ומשך תוקפם;והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה."

אם מטרת הערובה היא התייצבות למשפט הרי ניתן להשיג את המטרה הנ"ל בהרבה מאוד דרכים - הפקדת כספים, ערבות צד שלישי, צו איסור יציאה מן הארץ ועוד. לא ניתן להשתמש בערובה להשיג מטרות שאין היא מיועדת להן, כגון "שבירת" זכות השתיקה של חשוד בכל הנוגע לזהותו. גם החתימה הנדרשת היא אך ורק חתימה, ולא זיהוי, והיא יכול להתבצע על-ידי צד שלישי.

טענה נוספת אשר נטענת על-ידי המשטרה ובתי המשפט - הבנות מכריזות שהן אינן מכירות בסמכות בית המשפט, משמעות הדברים היא שאין להן אמון בבתי המשפט. האם כתוב בחוק שאסור להגיד "אני לא מכירה בסמכות בית המשפט"? האם זוהי מגבלה חדשה על חופש ביטוי שעדיין לא מצאה את מקומה בחוק אלא רק "בתורה שבעל-פה"? האם זוהי עבירה פלילית שהעונש עליה הוא כליאה מיידית ללא משפט? כאשר פוליטיקאים, ואפילו שר המשפטים, אומרים שאין להם אמון בבית המשפט (וזוהי הטלת דופי בבתי המשפט ובשופטים עצמם, כולל ובמיוחד בנשיאת בית המשפט העליון) - זה הרבה יותר חמור מקטינה שטוענת שאין צדק, אין חוק ואין משפט בבתי המשפט. שהרי על גופה היא מוכיחה זאת.

שבע נערות גבעת האור הן צדקניות: כאשר הן רואות עוולות משוועות, אפליה גזענית, ניצול סמכות לרעה, הפרות בוטות של החוק, חוקי היסוד וזכויות האדם הבסיסיות, הן אינן מרכינות ראש אלא מתריסות נגדן ומשלמות במודע ובגבורה מחיר כבד על כך. הן גם צודקות - מהבחינה המשפטית הטהורה. יש לסייע להן להביא את טיעוניהן הצודקים בפני כל ערכאה משפטית - שלום, מחוזי עליון וחוזר חלילה, עד כי יצא צדקן לאור. יש להשתמש בשפה המשפטית ורצוי על-ידי עורכי דין הבקיאים בנושאים המדוברים, כדי להכריח את בתי המשפט להתייחס באופן ענייני ומפורט לבריהן הצודקים ולא לבטל את דבריהן כלאחר יד. הצדק - סופו להתגלות מהחשיכה ולנצח באור יקרות.



--------------------------------------------------------------------------------

[1] בש"פ 863/06 - איימן חילו ואח' נ' מדינת ישראל . תק-על 2006(1), 3791

[2] בש"פ 6716/05 - יצחק טבגר נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(3), 498 ,עמ' 500.

[3] בש"פ 5934/05 - שי מלכה ואח' נ' מדינת ישראל . פ"ד נט(2), 833 ,עמ' 843-844.

[4] השופטת רחל שלו - גרטל בת"פ (ירושלים) 2834/05 מדינת ישראל נ' שי מלכה, אריאל ונגרובר ועדיאל שרעבי

[5] רע"פ 8600/03 - מדינת ישראל נ' גלעד שרון . פ"ד נח(1), 748 ,עמ' 755-756.

[6] רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ ואח' נ' משה אריאל, פ"ד מו(3), 378, 382-381).

[7] ע"פ 533/82 - אהרון (רוני) בן יוחנן זכאי נ' מדינת ישראל . פ"ד לח(3), 57 ,עמ' 69-70.

[8] (ע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יג(2) 1205, בעמ'1208)

[9] סעיף 47 (ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

[10] מכתב העוזרת ליועמ"ש המשטרה, עו"ד דנה צ'רנובלסקי, מיום 21.10.07.

[11] סעיף 13 (א)(3)חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996

[12] סעיף 46(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996