לשון הרע של הטלוויזיה והרדיו

שיבושי הלשון במהדורות החדשות של אמצעי התקשורת האלקטרוניים הפכו באחרונה למכת מדינה. עורכי החדשות שוב אינם מקפידים, כבימים עברו, על עקירת השגיאות הלשוניות הבוטות מן השורש, וכמותם השדרים, האמונים על קריאת המהדורות המוגשות להם, אינם נדרשים עוד להגות כראוי את המלל שלהן.

ליבי-ליבי למהדורות החדשות של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. כעורך חדשות ב"קול ישראל" של אותם הימים, נדרשתי, כמו יתר עמיתי לתפקיד, להמציא כל מהדורה ערוכה לידיו של לשונאי רשות השידור דאז, אבא בן-דוד, כדי שיעיר את הערותיו הראויות. מרות נוספת, חמורה לא פחות, הוטלה עלינו, העורכים, על-ידי "האח הגדול", כפי שכונה אז בפינו מי שהיה ראש הממשלה ושר החוץ דאז, משה שרת, שלא היה קנאי כמוהו לשפה העברית.

שרת, שהקפיד להאזין ברוב קשב לכל מהדורת חדשות, לא חסך מאיתנו מעולם את שבט-לשונו, למשמע שיבוש כלשהו במהדורה, עם שידורה מעל גלי האתר. המהומה שהתחוללה במערכת החדשות לאחר שידור מהדורה עם שיבוש-לשון כלשהו הידהדה בין כל כותלי רשות השידור עוד ימים רבים, ועורך-"אשם" פוטר בהינף יד.

מתהפכים בקיברם

מאז זרמו מים רבים בירקון המעופש, ומן הסתם מתהפכים כיום בקברותיהם גם משה שרת וגם אבא בן-דוד, למשמע מהדורות החדשות דהיום בטלוויזיה וברדיו. במושגי השפה של אותם ימים ניתן לומר שגם תצלינה שתי אוזניהם, על לא עוול בכפם, כמובן.

יחד עימם חלפו מן העולם עורכים מיתולוגיים של הימים ההם, כמו שמואל אלמוג (לימים מנכ"ל רשות השידור וכיום פרופסור אמריטוס), ורדי בן-יעקב ושולמית שמרלינג, שהעברית שבפיהם היתה מצוחצחת כדבעי; ושדרים מיתולוגיים לא פחות, כמו משה חובב ואחותו, ראומה אלדר, שהקפידו על קוצו של יוד, בחנו בשבע עיניים כל מהדורה בטרם תיקרא, ומי כמותם ידע להבדיל בין עין לאלף, בין טית לתו, ולהגות כראוי את ה"ריש" וה"חית", שבלעדיהם לא היה מתקבל קריין לעבודה.

אלא שמה שהיה פעם בית שמאי-לחומרא, הפך ברבות הימים לבית הלל-לקולא.

אריק כמשל

במהדורות החדשות על גלי האתר, בעצם הימים האלה, אפשר להאזין, מדי יום, לשיבושי-לשון צורמים, מבלי שיבואו כלל על תיקונם.

במלאות שנתיים לאישפוזו של ראש הממשלה לשעבר, אריק שרון, ניתן לשמוע במהדורות אלה על "יום ההולדת ה ע צ ו ב ה (במקום העצוב) ש נ ח ג ג ה (במקום: שנחגג) לאריק בין כותלי בית החולים"; על "חוות השקמים, המצפה לו, עם עשרות ה ד ו נ מ י ם" (במקום: הדונם); על "החברים שמרבים לבקר א ת (במקום: אצל) אריק שרון במרכז הרפיאי שיבא"; ולחלופין: "כבר שנתיים, יום יום, מגיעים עומרי וגלעד לבקר א ת אבא".

ושומעים גם על בולמיית הזלילה שתקפה את אריק, וש"הרופאים קבעו, שבולמיית הזלילה שלו צריכה ל ה פ ס י ק" (במקום:להיפסק), כ מ ה שיותר מהר" (במקום: מהר ככל האפשר); ובשחזור על החשתו של שרון לבית החולים דובר על "הצומת ה פ ק ו ק ה" (במקום: הפקוק) ועל "מי שיש לו א ת כל הסיבות" (במקום: כל הסיבות, בהשמטת ה"את"). וכבר קבע מי שהיה ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, שצריך לדבר דווקא בלשון לא- א ת י ת . ומי כמוהו נאה דרש ונאה קיים!