"תחושתי היא כי לוחות הזמנים הנקבעים על-ידי הרכבת הם כאלה אשר הרכבת יודעת מלכתחילה כי לא תוכל לעמוד בהם, וכי בכל יום יהיו מצבים שבהם הרכבת תאחר. אך זוהי תחושה בלבד". כך אומר (22.5.11) שופט בית המשפט המחוזי בחיפה,
גדעון גינת.
גינת דחה את בקשתו של ערן גורן לאשר תביעה ייצוגית נגד
רכבת ישראל בשל איחוריה, אך זאת רק משום שהגיע למסקנה שבמציאות הישראלית - לוח הזמנים אינו חוזה מחייב ויש להביא בחשבון איחורים. לאורך החלטתו, מותח גינת ביקורת על התנהגותה של הרכבת בצד התפעולי ועל התנהלותה בצד המשפטי.
בתחילת ההחלטה דוחה גינת שורה של טענות סף שהעלתה הרכבת נגד גורן - עו"ד שהיה נוסע מדי יום מקרית חיים לחיפה. בין היתר טענה הרכבת, כי לגורן לא נגרם נזק ממשי. על כך אומר גינת, כי גם איחור של דקות ספורות יכול לשבש את סדר יומו של אדם, וליצור לו בעיני מעבידו תדמית שלילית של מאחר קבוע.
עוד טענה הרכבת, כי גורן אסף ראיות לצורך הגשת תביעתו ובחר במתכוון בימים בהם ידע שיהיו איחורים. על כך אומר גינת, כי אם היה גורן מגיש את התביעה בלא נתונים - אז היה מקום למתוח עליו ביקורת, ולא כאשר הציג את הנתונים שליקט.
הרכבת הזהירה: פיצוי יחייב להעלות מחירים
טענה נוספת של הרכבת הייתה, כי גורן נסע קו אחד מסוים אך מבקש לפצות את כלל הנוסעים בכל קוויה. גינת משיב: "דווקא אם המבקש היה מתיימר לנסוע בכל אחד מקווי הנסיעה של הרכבת, היה בכך כדי להטיל ספק בדבר רצינות דרישתו. הצגת הנתונים הנעשית על-ידי המבקש יש בה כדי להקים תשתית לכאורה לכך שהרכבת אינה עומדת בלוחות הזמנים שנקבעו על ידיה. אם הרכבת מעוניינת לטעון כי לא כך הם פני הדברים, וכי האיחורים היו רק בתקופה מסויימת (שחלפה) או כי היו רק בקו נסיעה מסוים, עליה להציג ראיות לכך" - וזאת לא עשתה.
גינת דוחה גם את טענת הרכבת, לפיה חיובה לפצות את הנוסעים על האיחורים יגרור העלאת תעריפים: "הייתי מצפה לכך, שכאשר מדובר בגוף כמו רכבת ישראל, הנותן שירות לאלפי לקוחות מדי יום, טענות של נזקים הנובעים מאיחור יביאו את הרכבת למצב שבו לא יהיו איחורים של ממש בהגעת הרכבות ליעדן", הוא אומר.
בהקשר זה מוסיף גינת, כי הנתונים המדויקים על האיחורים מצויים בידי הרכבת, אך זו אינה מעוניינת להציג אותם כדי שלא לפגוע במוניטין שלה. "אי-אפשר לא להציג את הנתונים (הרלוונטיים, אגב), מצד אחד, ולטעון, מצד שני, כי מבחינה עובדתית אם ניתן היה פיצוי ריאלי בגין הנזקים, היה בכך כדי ליצור נטל שהרכבת או הנוסעים לא יוכלו לעמוד בו", הוא מעיר.
תביעתו של גורן נשענה על שני יסודות: הטענה שלוח הזמנים של הרכבת אינו ריאלי (ולכן מהווה הטעיה מכוונת של הנוסעים), ושיש להתייחס אליו כאל חוזה מחייב (אותו מפרה הרכבת). גינת אומר שתחושתו היא שגורן צודק בטיעון הראשון, אך לא הוכיח אותו; את הטיעון השני דחה גינת.
תחושתו של בית המשפט
לגבי לוחות הזמנים אומר גינת, כי תחושתו היא שהם מבוססים על תרחיש אופטימלי של זמן הנסיעה הקצר ביותר מנקודה לנקודה, ואינם מביאים בחשבון את האפשרות של עיכוב. גינת מוסיף:
"אי-אפשר לקחת את זמן הנסיעה באמצע השבוע, בשעות צהריים, שאינן שעות של עומס, ולגזור ממנו לוח זמנים התקף גם בתחילת או סוף שבוע בשעות של עומסי שיא. זאת ועוד: לרכבת יש נתונים מספיקים המאפשרים לה לקבוע לוח זמנים כזה, שגם אם יהיה עיכוב בתחנת פלונית, היא תוכל לכפר על עיכוב זה במהלך הנסיעה, ולהגיע לתחנת היעד ללא איחור.
"אפשר שלוחות זמנים שכאלה יהיו פחות אטרקטיביים מנקודת מבטה של הרכבת. תחושתי היא כי הרכבת עורכת את לוחות הזמנים על יסוד הנתונים האופטימליים של נסיעה. דהיינו, לוחות הזמנים אינם מביאים בחשבון כל אפשרות של עיכוב, לרבות עיכובים בגין אירועים שניתן לצפותם מראש, או בגין שעות פעילות בעייתיות".
"לא מעניק לגיטימציה לאיחורים"
לגבי היותו של לוח הזמנים חוזה מחייב, אומר גינת: "במציאות של מדינת ישראל דהיום, לוח הזמנים יוצר אך התחייבות בקירוב של הרכבת. מדוע? אני מסכים עם הרכבת, בטיעוניה, כי מי שנוסע בתחבורה ציבורית מביא בחשבון את האפשרות של איחור. אף אחד אינו באמת מצפה שהאוטובוס שעמו הוא מתכוון לנסוע יגיע לתחנה בזמן הנקוב. כפי שאף אחד שהולך להצגה או לאירוע ציבורי אינו מצפה כי ההצגה או האירוע יחלו בזמן.
"...למרבה הצער, עוד לא הגענו לשלב שבו אפשר לקבוע כי לוח זמנים הוא חוזה מחייב באופן מוחלט. ברור כי לוח זמנים יוצר מחוייבות מסוימת של הרכבת כלפי הנוסע. אי-אפשר להתייחס אליו כחסר כל משקל. הרכבת אינה יכולה להתעלם מלוח הזמנים שהיא עצמה קובעת. אך החוזה שבין הנוסע לבין הרכבת כולל בחובו תנאי משתמע, לפיו קיימת אפשרות שהרכבת תאחר.
"...אין בדברי כדי להעניק לגיטימציה לאיחורים של הרכבת. מובן, כי הרכבת צריכה לעשות כל אשר ביכולתה כדי למנוע איחורים ולשפר את השירות שהיא מעניקה לנוסעיה. הרכבת אינה צריכה לצאת מתוך הנחה שאיחורים הם בבחינת גזירת שמים שלא ניתן למנוע. אי-אפשר לראות בהחלטה משום קביעה חיובית כלשהי ביחס לאיחורים הקיימים בלוחות הזמנים של הרכבת. יש לקוות כי הרכבת לא תפרש את ההחלטה הנוכחית ככזו המאפשרת לה לשבת בחיבוק ידיים אל מול האיחורים עליהם הצביע המבקש".
