על הפרובלמטיקה הנוצרת ממינוי שופטי העליון לשעבר לכהונה בתפקידים ממלכתיים חדשים, כבר התרעתי במאמרי שפורסם כאן בסוף דצמבר 2001 "שופטי עליון (בדימוס) בתפקידים ממשלתיים".
(למעוניינים במאמר:
www.nfc.co.il/archive/003-D-758-00.html?tag=12-18-32)
התרעתי מפני הבעיה הנוצרת, כאשר שופט עליון לשעבר מתחיל לכהן (לאחר פרישתו מהשיפוט) בתפקידים ממלכתיים ביצועיים - ואזרח רוצה לערער שיפוטית על החלטותיו או לתקוף את מעשיו. הכיצד יגיש נגדו האזרח בג"צ שיתברר ויישפט בפני חבריו השופטים שישבו עימו עד לא מכבר על אותו כס השיפוט?
הבאתי כדוגמא את הבעיה שנוצרה בעת שמבקר המדינה, אליעזר גולדברג. שופט עליון לשעבר, היה צריך לבדוק את מעשיו של חברו שופט העליון לשעבר צבי טל, בוועדת העזבונות, ולמעשה היה צריך להמליץ אם לפתוח נגדו בחקירה פלילית. בדיעבד ובהמשך (וכצפוי...) גולדברג אכן "החליק" את הפרשה והורידה מסדר היום הציבורי והמשפטי.
כמובן שלא נמצא אף לא אזרח אחד במדינת ישראל שעתר לבג"צ כדי ששופטיו יתבקשו להחליט אם חברם המקורב גולדברג הפלה לטובה את חברם המקורב האחר השופט צבי טל או כדי שהם יורו לפתוח בחקירה משטרתית בעניין מעשיו של השופט טל. עד כדי כך - להאמין שאפשר לקיים משפט הגון בסיטואציה אישית מקורבת שכזו - אין האזרח הישראלי תמים.
המשמעות הינה שכל מינוי של שופט עליון לתפקיד ביצועי ממלכתי לאחר פרישתו, יוצרת בעיה ואינה מאפשרת כמעט לבקר את מעשיו (כעובד ציבור וכפקיד בכיר), מה שמהווה שיבוש של המערכת התקינה ופתח לשחיתות או עיוותים.
אבל התרעתי בזמנו גם מפני בעיית "ניגוד העניינים" הנוצרת ועלולה להיווצר אצל שופט, היודע שיתכן שהוא "מועמד לעבודה" בקרוב אצל אחד מהצדדים שעומדים בפניו במשפט. מאחר ובחלק נכבד מאוד מהתיקים בהם יושב השופט בעליון לשיפוט המדינה עצמה הינה צד במשפט (החל מבג"צים, עבור במשפטים פליליים וכלה בחלק מהערעורים האזרחיים), הרי שיש פסול בכך שהשופט יקבל בהמשך הדרך משרה או תפקיד מהמדינה.
עוצמתו וכוחו המוסרי של מוסד בית המשפט העליון (היחיד בישראל שעל החלטותיו אין יכולת ערעור) נובעים מההנחה והאמונה של האזרח שלפחות השופטים עצמם (בניגוד לאנשי פרקליטות המדינה, למשל) הינם נקיים מכל אינטרס אישי, ורק החוק וההגינות המקצועית מנחים את שיפוטם והחלטותיהם. לכן, גם כשטועה בית המשפט או אם חושב האזרח כי נפלה שגיאה בפסיקתו, הרי לפחות נותרת באזרח האמונה שהטעות הזו בתום לב נעשתה.
אולם מרגע שמתגלה שאותו שופט בעליון, שבפניו עומדים לשיפוט, מצד אחד, האזרח הבודד, ומהצד השני המדינה מנגנוניה ומשאביה הרבים (כולל מישרות וג'ובים), מיועד ומתכנן לעבור בהמשך דרכו לעבוד בשירות המדינה ולקבל מהמדינה ג'וב חדש, או משרה, או כל תפקיד שטובת הנאה בצידו, אין יותר מקום לאמון האזרח שהשופט הזה יהיה נקי מאינטרסים ושיקולים זרים.
לא צריך כאן הרבה נימוקים: בכל בית משפט שלום או מחוזי, אם יתברר שהשופט עבר חצי שנה לאחר פרישתו לעבוד בשירותו של אחד הצדדים (שלטובתו פסק) - יוביל הדבר מיידית לביטול פסק הדין. ואם יתברר במהלך המשפט שהשופט מועמד לעבודה אצל אחד הצדדים, הרי שאפילו נשיא העליון ברק (שאינו ממהר, כידוע, לפסול שופטים) יורה מייד לפוסלו מהשיפוט.
ומה שחל על שופטי תעבורה, שלום ומחוזי - צריך לחול גם על שופטי העליון. גם הם בני-אדם, וגם עליהם פועלים אותם כוחות שפועלים על כל בן אנוש ובכללם שיקולי כבוד ותועלת (אלא אם כן מישהו מאמין שמרגע שהם עולים מהמחוזי לעליון או מוצנחים מהפרקליטות לכס השיפוט בעליון, כי אז הם הופכים אוטומטית לבני-אלים).
לכן, התופעה ששופטים בעליון מקבלים לאחר פרישתם מהשיפוט מינויים ותפקידים חדשים מהממשלה ומהמדינה יש בה פסול קשה והיא מסמנת חציית גבול מסוכנת.
לאלה מצטרפת שאלה חדשה: מהו הסוד הגנטי המאפשר לשופטי עליון לשעבר להמשיך ולכהן בשירות המדינה בתפקיד חדש, לאחר שהם עברו כבר את גיל ה-70 ועוד לפתוח בקריירה בירוקרטית?
כל עובד מדינה, בן תמותה רגיל, מתבקש ומחוייב לפרוש בגיל 65 מהשירות הציבורי והחוק גם מונע קבלת עובדים ונושאי משרה לשירות הציבורי בגיל כזה. רק לגבי שופטים קבע החוק שהם רשאים לכהן עד גיל 70. ניחא. שימשיכו לשפוט עוד 5 שנים.
אבל להתחיל קריירה חדשה ציבורית-בירוקרטית חדשה בגיל 70?
האם המזון בבית המשפט העליון מעניק לשופטיו תכונות ביולוגיות נפלאות שאיננו ערים להן? האם גופם ומוחם ניזונים שם ממעיין נעורים נסתר שהאזרח הרגיל או עובד מדינה מן השורה אינו יכול להגיע אליו?
במילים אחרות: לא סוד הוא כי אדם בגיל 70 כבר אינו מתפקד כבן ה-40. לא גופנית (ניחא), ולא מנטלית (וכאן עיקר הבעיה). בשעה שהמדינה מוציאה לגימלאות מוקדמות מורים בני 55 בנימוק שהם כבר "שחוקים" וסתם פקידי מדינה היא מוציאה לגימלאות בגיל 65 - מהיכן ההגיון והיכן ההנמקה לתת לשופט בגיל 70 מינוי לתפקיד חדש ועוד מינוי ל-5 שנים (כמו נציב תלונות בתי המשפט) ואפילו ל-7 שנים (מבקר המדינה).
עובד מדינה שיעתור לבג"צ נגד הוצאתו לגימלאות בגיל 65, או יבקש שיתנו לו בגיל 65 תפקיד חדש בשירות הציבורי עם חוזה העסקה ל-5 שנים - אין ספק שעתירתו תידחה, והנימוקים על בעיית הגיל יופיעו בפסק הדין בכתובים. אז מהיכן ההסמכה החוקית והמוסרית לתת לשופט בגיל 70 תפקיד ציבורי חדש אותו יתחיל ללמוד רק בגיל 70 וישמש בו גם בגיל 75?
לכן, האירוע האחרון שאירע בוועדה למינוי שופטים - אישור מינוייה של שופטת העליון בדימוס הגב' שטובה שטרסברג-כהן (שהיא בגיל 70) לכהונה חדשה לקדנציה של 5 שנים, כנציב קבילות הציבור בבתי המשפט, מעורר דאגה. גם אין בו בכדי להוסיף כבוד לא לחברי הועדה (כולל הנשיא ברק) ולא לשר המשפטים טומי לפיד שנתנו ידם למהלך זה. יותר מכך: מינוי בעייתי זה נותן תשתית עובדתית מוכחת בידי כל מי שתוקפים את ביהמ"ש העליון בגין חוסר הגינות וחוסר יושר אינטלקטואלי.
יאמר ראשית: עצם מינויה של השופט שטרסברג-כהן נראה כנגוע באי-חוקיות חמורה ופסול משפטית. השופטת הנכבדה פרשה זה עתה לגימלאות בגיל 70, כיוון שכך קובע החוק: מי שהוא בן 70 אינו כשיר יותר לכהן כשופט.
מאחר וחוק נציב תלונות בתי המשפט קובע כי הנציב יכול להיות רק מי שכשיר לכהן כשופט, אז הגב' שטרסברג-כהן, שכבר אינה כשירה לכהן כשופטת, אינה כשירה לכהן גם כנציב ואינה רשאית למלא תפקיד זה. חד ופשוט.
עדין לא נשמע הסבר משפטי או ציבורי מפיו של שר המשפטים למעשה הזה, וגם לא נשמע נימוק מפיו של הנשיא ברק, למרות שהשאלה הזו הופנתה אליהם והם הוזהרו מהמעשה. שתיקתם העיקשת מאששת את החשש שהם יודעים שנתנו ידם למהלך הנגוע לכאורה בהפרת חוק - ומעידה שהם עשו זאת ביודעין.
הבעיה השניה העולה מהאירוע הינה: החשש שתופעת ניגודי העניינים חודרת אולי כבר לליבו ולקרביו של בית המשפט העליון בישראל:
השופטת שטרסברג-כהן ישבה עד לחודש זה לדון ולהחליט בתיקים בהם היו המדינה וזרועותיה צד במשפט. מועמדותה לתפקיד לא נולדה אחרי שהיא כבר פרשה מכס השיפוט - אלא עוד בעת כהונתה כשופטת. עולה החשש שהשופטת שטרסברג היתה, לכאורה, במצב של ניגוד עניינים, כאשר שפטה בסיכסוכים בין אזרחים לבין הממשלה. לא למותר לציין, כי השופטת ידעה שמינויה תלוי גם בעמדת והצבעת נציגי הממשלה, המיוצגת בוועדה על-ידי שר המשפטים (יו"ר הוועדה) ועל-ידי שר התיירות.
קל לנחש מה חושב על בית המשפט מי שעתירתו נגד החלטות ממשלת ישראל ומעשיה נשפטו בפניה לאחרונה (והעתירה נדחתה), או מי שסיכסוכו עם משרד ממשלתי כלשהו התברר בפניה.
קשה לדחות את המחשבה, כי בכל תיק בו עסקה השופטת שטרסברג-כהן לאחרונה, תיק בו המדינה היתה אחד הצדדים - היא עמדה לאחרונה במצב הנקרא "אפשרות לניגוד עניינים" - ופסיקות העליון (המוכרות לה) אוסרות להימצא במצב שכזה.
הבעיה איננה השופטת שטרסברג-כהן עצמה. הדעות הרווחות עליה מציינות כי מדובר באישה הגונה ושופטת מקצועית ביותר, ויש מקום לקוות גם כי את תפקידה החדש היא תבצע כראוי. הבעיה הינה בית המשפט העליון ונשיאו, המאפשרים שיווצרו מצבים כאלה, שלמעשה פותחים את הדלת לחדירת שיקולים זרים והשפעות פסולות על שיפוטם ושיקול דעתם. גם מינוי חריג (וכנראה גם בלתי חוקי) לקריירה חדשה בגיל 70, וגם מינוי בשירות מי שנתבקשת עד כה לשפוט בענייניו, זה כבר "יותר מדי" מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהמתרחש.
עולה השאלה המתבקשת: האם הדברים הללו לא נעשים מתוך רצונם של שופטי העליון ליצור שיטה ותקדים, לפיהם לכל אחד מהם ינתן בעתיד, עם פרישתו בגיל 70, "סידור עבודה" ציבורי חדש (כמו שמונו כבר צבי טל ואליעזר גולדברג לתפקידיהם ועכשו מונתה גם טובה שטרסברג-כהן)? או אולי מדובר בסתם חוסר רגישות וחוסר עירנות של המערכת שלא שמה לב להשלכות מעשיה?
לשאלה זו מתבקשת תשובה ציבורית מפיו של הנשיא ברק. כזו לא באה ולא קיימת. העדר הסבר מוסיף לחשד, וכל עוד אין תשובה, הולכת ומתבססת התחושה שמשהו בעייתי ומסוכן מתפתח אצל שופטי ביהמ"ש העליון.
אבל למי שרוצה בתשובה - ישנה עוד דרך לברר את הנושא: פתוחה בפני כל אחד מכם האפשרות לעתור לבג"צ כנגד המינוי, ולבקש שיפסול את השופטת טובה שטרסברג-כהן.
אז מי שרוצה לעתור בפני הרכב השופטים ברק דורנר וטירקל, ולשאול אותם מדוע הם מינו את חברתם השופטת שטרסברג-כהן לכהונה ציבורית בניגוד להוראות החוק, ובניגוד לכל הגיון ונורמה ציבורית - שיבוסם לו. לפעמים כדאי אולי לשלם אגרה והוצאות רק כדי למחוק לתמיד את התמימות ואת האמון.
כי מי שאינו מאמין שאפשר לעתור כנגד מינויה של השופטת שטרסברג-כהן בפני הרכב בג"צ שמורכב מחבריה, שאולי מעוניינים בעצמם לקבל בעתיד מינויים דומים מהמדינה, כבר מבין את הבעיה, ואיבד את תמימותו בכל הנוגע לביהמ"ש העליון. נותרה השאלה רק כמה זמן זה יקח עד שיאבד גם האמון.
