|
|
התכנית של גלר, תופסת תאוצה [צילום: AP]
|
|
|
|
|
לפני זמן מה, האזנתי לתוכנית הרדיו, "עוד לא שבת", בגלי צה"ל אותה מגיש שלמה ארצי, מידי יום שישי בצהריים. במהלך התוכנית, עלו כמה נושאים שהסבו את תשומת ליבי, כולם יחדיו היו קשורים איכשהו לתמה אותה בחר ארצי לכנות: "כשהטפל התחיל להיות העיקר".
אנו חיים בחברה מתוקשרת מאוד. גם אם נשתדל מאוד להתעלם, בכל מקום כמעט, ניתקל במילה הכתובה, לצד חברתה האלקטרונית בעשרות מהדורות החדשות המוקדמות והמאוחרות בטלוויזיה, ברדיו ותוכלו למנות בעצמכם עוד. האם שלל האינפורמציה נחוצה בהכרח, או שמא מיותרת או מוגזמת במקצת? אין באמתחתי תשובה חד-משמעית או משנית לשאלה מהסוג הזה, שהרי כל אחת ואחד יכול בעצמו לבחור מה תהא תשובתו. כל אחד על-פי תפיסת עולמו,אני מניחה.
כיום, הכמיהה ליופי, לרזון נצחי, לסטאטוס נחשק, וההתעסקות הבלתי פוסקת בחומריות, ניבטים אלינו, כמעט בכל צמתי החיים, אפשר לומר, ובמיוחד במדיות מסוימות. לא פעם, אנו מדליקים טלוויזיה, ועוברים מקהילה מדומיינת אחת לקהילה מדומיינת אחרת. שם, בין "זיפזופי השלט" הממכרים, המציאות הזו של המדיה נראית לי כרחוקה ממחיי היום יום האמיתיים.
בעידן התקשורתי של שנת 2008, אנו מוצפים בקשת רחבה של קטגוריות הצפייה. נראה, כי נחשפנו כמעט להכל: לטלנובלות, לתוכניות הריאליטי החדשניות, למעגלי הראיונות, לדמויות הסנסציוניות למיניהם, לבלוגים, לחדשות הבידור, וקצרה היריעה מלהכיל. כל ז'אנר, (אם אפשר לקרוא לזה כך) נתפס כמשהו אחר, וכל פעם נעשים ניסיונות לשדרגו ולהמציאו מחדש, מתוך מטרה, כך נראה, לצבור כמה שיותר רייטינג, לראות עוד דמויות שנראה רק ורק בטלוויזיה. בדיון סביב ניסיונות החידוש שאולי הולכים ומשתבחים עם השנים, או במקרה של הדוגמא הבאה הופכים להיות מאוסים משהו. ניסיון שדרוג התוכניות של ערוצי הטלוויזיה המסחריים עבר בשנתיים האחרונות מעין מהפך, וכוונתי היא למשל, ל"תוכנית הקסמים" של אורי גלר שתפסה תאוצה. מרבית הציבור שמע עליה וצפה בה, שוחחו על מעשי הקוסמות בבית הקפה או בעבודה, כך שהלהטוטים לא הסתיימו בשעת השידור הרשמית אלא המשיכו בחיים משלהם.
ישנם גם דברים טובים בטלוויזיה, מהם לא ניתן להתעלם. תוכניות המציגות עולם תוכן בריא והגיוני, הן ברכה לכל צופה. לא ניתן להתעלם מהתוכנית המצליחה "אחד נגד 100" בהנחייתו האינטלקטואלית של אברי גלעד. אין זה עוד שעשועון סתמי שמרצד על המסך, אלא ישנה בתוכנית הזדמנות של ממש ללמוד על תחומי עניין חדשים, ואולי בהמשך לגלות מודעות לנושאים שהיו קודם זרים. קיימות תוכניות נוספות משובחות הבולטת שביניהם (בעיני בכל אופן ובעיני סביבתי הקרובה) היא תוכניתם של בילי מוסקונה-לרמן ובן כספית. השניים דנים בנושאים חברתיים בוערים, תוך דיון בצוותא עם אנשים מרתקים.
לא רצוי כי הרגלים ונורמות של עולם הזוהר ו"תרבות הסלב", ימשיכו לתפקד במעין "בועה אקסקלוסיבית", אליה משתייכים בדרך כלל כל "המי ומי", או בלשון השפה העברית התקנית: "הידוענים". שורש הבעיה הינה בכך, שהדמויות המשתייכות ל"עולם הזוהר", שמופיעות לרוב במדיה, או על השטיח האדום המאולתר, החלו לחלחל לדור הצעיר. אם הילדים של פעם, היו קוראים ספרים של יהודה אטלס ושרים משיריה של נעמי שמר זיכרה לברכה, הרי שכיום המודלים לחיקוי עברו לפאזה אחרת לגמרי. זו דעתי, לאחר ששמעתי את סבתה של ילדה קטנה (והיא סך הכול בת שש), אשר סיפרה בגאווה רבה, כיצד בביקור במספרה, נכדתה ביקשה שיעצבו את שערה בדיוק כמו של הדמות אותה היא מעריצה.
כיצד נוצר בהדרגה מצב שבו הטפל התחיל להיות העיקר? כך שהנורמות החברתיות ממשיכות להכתיב לנו באמצעות דמויות טלוויזיוניות, את השאיפות הרדודות הקשורות לצורה חיצונית, ולתוצאה של גיזרת שישים-תשעים-שישים? האם אלו הם המודלים הנכונים שצריך לתת להם לגיטימציה בשיח החברתי? או להמשיך לנדוד, כפי שראוי, אל כיוון השיח האינטלקטואלי-חברתי-תרבותי-קהילתי, העוסק בדברי תוכן ענייניים ומהותיים יותר. נראה לי, כי בימים אלו, בהם רבים משתמטים משירות צבאי, בעוד שאחרים משקיעים ממרצם במהלך שירותם הצבאי, יש צורך לשים דגש לטיפוח עולם ערכי ומוסרי, כל שיווצר שיח נורמטיבי, שילמדנו מהו סדר העדיפויות הראוי בחיים, ומהם בכלל הערכים בחברה הישראלית, ולא שיח המתמקד בזוטי-הדברים.
