חברת מגדלי בארי, יזמית פרויקט היוקרה בארי-נהרדעא בתל אביב, תשלם 4.3 מיליון שקל למשרד עורכי הדין שפיגלמן-קורן-ברק-זמיר תמורת טיפולו בפרויקט. כך קבעה (28.6.11) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
יהודית שבח.
בשנת 1995 התמודדה משפחת ראובני, לקוחה ותיקה של המשרד, על רכישת המתחם מידי ההסתדרות, ובנקודה זו הוכנס המשרד לתמונה. בנובמבר 1995 רכשה חברת פרידמן-חכשורי את המתחם, שהייתה בין היזמים לצידו של ראובני, בנאמנות עבור חברת מגדלי בארי-שלמה המלך אותה התכוונו היזמים להקים. החברה הוקמה בינואר 1996 בידי 13 יזמים, בהם ראובני ופרידמן-חכשורי.
בשנת 1997 רכשו היזמים את השלד הבורסאי של דירום חברה לבנייה, ששלטה על חברת דירום (1971), אליה הועברו כל מניות היזמים והיא הפכה להיות בעלת השליטה בפרויקט. בשנים 2006-2001 נמכרה השליטה בדירום, לאחר שהפרויקט נקלע לקשיים. כיום שולטת בו חברת קולומביה, בבעלות הרשי פרידמן, שהוא גם בעל השליטה בחברת אזורים.
משרד עוה"ד הגיש את התביעה בהתבסס של מספר הסכמים עליהם חתם עם דירום, ואשר קבע את שכרו כאחוז ממכירת הדירות בפרויקט. זאת, למרות שהבעלים הפורמלי בפרויקט הוא חברת מגדלי בארי-שלמה המלך. המשרד טען, כי הייתה זהות מוחלטת בין השתיים, וכי השינוי בשליטה בחברה אינו מעניינו. לעומת זאת טענה החברה, כי ההסכמים לא נחתמו עימה ולא אינם מחייבים אותה.
שבח קבעה, כי עו"ד מיקי שפיגלמן, שטיפל בנושא מטעם המשרד, אומנם כשל בצורה תמוהה בקביעה מדויקת של לקוחו החתום עימו על הסכם שכר הטירחה. ואולם, אין בכך כדי למנוע את התשלום המגיע למשרד, לאור ראיות רבות לכך שהוא אכן שירת את הפרויקט ויזמיו. היא קובעת:
"מצד אחד - התובעת לא הקפידה כי ההסכם, שהיא עצמה ניסחה, ייערך מול בעלת הדין הנכונה מבחינה משפטית. ומצד שני - הנתבעת התבוננה על עצמה כעל צד להסכם שכר הטירחה, הגם שהוא חתום על-ידי החברה המחזיקה במניותיה, קיבלה את השירותים המשפטיים שהוסדרו בו, וראתה עצמה מחויבת לתמורה שהייתה אמורה להשתלם לתובעת בעבור שירותים אלו. כך קשרו את עצמן התובעת והנתבעת להסכם דירום, ופעלו לפיו במשך כשמונה שנים.
"מהראיות עולה, כי שני הצדדים, גם התובעת וגם הנתבעת, לא ייחסו כל חשיבות לעובדה, הפורמלית לפי ראות עיניהם, לפיה מי שחתום על הסכם שכר הטירחה עם התובעת הוא דירום, אלא ראו בדירום-האם, בדירום-הבת ובנתבעת בארי ישות אחת".
שבח מוסיפה וקובעת, כי מגדלי בארי לא הייתה רשאית להפסיק בצורה חד-צדדית את ההסכם עם המשרד בשנת 2006, כאשר הנימוק היחיד שנתנה לכך היה רצונה לחסוך בעלויות על-רקע הקשיים אליהם נקלע הפרויקט. היא מדגישה, כי בכל מקרה את שכרו של המשרד אמורים היו לשלם רוכשי הדירות, כך שהיזמים לא היו חוסכים אף אגורה כתוצאה מהפסקת ההסכם, אלא רק רצו להגדיל בדרך זו את רווחיהם על-ידי שכירת שירותים זולים יותר:
"התנהגות התובעת חוטאת באופן בלתי מתקבל על הדעת למידת ההגינות, שהרי התובעת ביצעה במשך כעשר שנים את המלאכה האפורה והמייגעת הכרוכה בייזום פרויקט מקרקעין, והמתבטאת בעיקר במאבקים מול הרשויות ובביורוקרטיה אינסופית... משהגיעה העת לקצור את הפירות, ולהשלים את השלב הקל יותר בטיפול המשפטי, המתבטא ברישום בית משותף והעברת היחידות על שם רוכשיהן, מושלכת התובעת הצידה ואין חפצים עוד בשירותיה".
