הילדים בסומליה: מגויסים למוות

הדוח של אמנסטי אינטרנשיונל - "בקו האש: ילדים סומלים תחת מתקפה" - מתבסס על למעלה מ-200 עדויות של ילדים, נערים ומבוגרים סומלים, שנאספו על-ידי אמנסטי אינטרנשיונל במרס 2009 בקניה ובג'יבוטי, ובמרס וביוני 2010 בקניה. נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ראיינו פליטים אשר נמלטו לאחרונה מסומליה, כדי להשיג מידע רב ככל האפשר לגבי המצב בארצם. להלן כמה מסיפוריהם:

גיוס ושימוש בילדים לקבוצות וכוחות חמושים

ילד בן 15, שנמלט ממוגדישו בינואר 2010, סיפר לאמנסטי שאחיו בן ה-8 גויס בכוח על-ידי אל-שהאב, וכתוצאה מכך מת. הוא עצמו אוים כדי שיתגייס לקבוצה החמושה: "יש מקום שבו הם מחזיקים ילדים, שאליו אל-שהאב ניסו להכריח אותי ללכת. הם נהגו לבוא לרחובות (blocks) בהם גרנו והם לקחו ילדים, כדי שהם יוכלו להחזיק בהם ולגרום להם להילחם. [...] אל-שהאב אמרו לי שהם יהרגו אותי אם לא אבוא איתם. הם ביקשו ממני שלוש פעמים ללכת איתם, אבל סירבתי ללכת. הפסקתי ללכת למגרש המשחקים בגלל שפחדתי שהם ינסו להכריח אותי ללכת איתם. הם לקחו את אחי. הוא גויס על-ידי אל-שהאב כשהוא היה בן 8. הוא נלקח בזמן שהוא שיחק כדורגל. הלכנו למקום שבו ידענו שהם מכריחים אותם להילחם ומצאנו שם את גופתו".

ילד בן 10, שנלקח לאימונים במחנה צבאי של אל-שהאב, סיפר לאמנסטי אינטרנשיונל: "היו כל-כך הרבה בנים במחנה האימונים. הם אימנו אותנו ונתנו לנו אקדח קטן".

ילד בן 15 מקיסמאיו אמר גם הוא לאמנסטי אינטרנשיונל שחברי אל-שהאב היו באים לבית הספר שלו כדי לגייס ילדים לשורותיהם: "הלכתי לבית הספר כשהייתי בסומליה. פעם אחת כשהייתי בדרך לבית הספר אל-שהאב לקחו ממני את הספרים שלי. הם אמרו לי שאני חייב להצטרף אליהם או שהם ייקחו את הספרים שלי לתמיד. הם אמרו שאני צריך לעזוב את בית הספר שלי. סירבתי להצטרף אליהם. הם סטרו לי, אבל בפעם הזו הם עזבו אותי לנפשי. לפעמים אל-שהאב היו נכנסים לתוך בית הספר שלי. הם היו מרביצים לתלמידים ולוקחים אותם להילחם. יום אחד היו שני ילדים שנלקחו מבית הספר שלנו כדי ללכת להילחם עם אל-שהאב".

התקפות על בתי ספר והחינוך

ילד בן 12 ממוגדישו תיאר איך שני בתי ספר שונים, שבהם למד בתקופה של שלוש שנים, נפגעו מהפצצות: "בית הספר היסודי שלי היה הרחק בבאקארה, הייתי צריך לקחת אוטובוס כדי להגיע אליו. בית הספר נסגר אחרי שהלחימה התחילה, הוא הופצץ, מורים מתו בתוך בית הספר. זה היה בפברואר 2006. היו לי הרבה חברים שנהרגו או נפצעו באותו יום אבל אני לא הייתי בבית הספר... אחרי זה הלכתי לבית ספר פרטי בבאקארה. פצצה התפוצצה גם שם, שישה אנשים נהרגו ושלושה נפצעו, כולם היו תלמידים בגילאי 7 עד 14. זה קרה ביוני או ביולי 2009".

ילדה בת 17 ממחוז ווארדיגליי במוגדישו מתארת: ""עזבתי בגלל הלחימה. לא יכולתי לישון בלילה. היו מלחמות ביום ובלילה. פצצות התפוצצו קרוב לבית וגם אש כתוצאה מאותן פצצות. הלחימה הייתה אל-שהאב והממשלה... הייתי בבית הספר במוגדישו. בכל יום בהולכי לבית הספר הייתה אש כבדה. פצצה התפוצצה קרוב אליי. היה עשן ואש קרוב אלי אבל הצלחתי לברוח. בית הספר שלנו נסגר בגלל הלחימה".

ילדה נוספת, בת 16, אמרה גם היא שאל-שהאב כפו מגבלות בבתי הספר ושחלק מהמורים שלה נהרגו על-ידי אל-שהאב: "היו ארבעה מורים שנהרגו ב-2009 על-ידי אל-שהאב, אבל אני לא יודעת למה. הם היו כולם גברים. אל-שהאב לא הרשו למורים לצלצל בפעמון בית הספר. בנים ובנות לא הורשו להיות באותה כיתה. בזמנים שונים, אל-שהאב היו מגיעים לבית הספר כל יום. הם לא הכריחו אנשים להצטרף אליהם, אבל היו מבקשים מהם".

הפרות אחרות של זכויות אדם נגד ילדים

ילדה בת 13, שעזבה את ביידואה בשבועות הראשונים של 2010, אמרה לאמנסטי אינטרנשיונל שאל-שהאב היכו אותה בגלל שלא לבשה את החיג'אב בבית: "גרתי בבידואה. אל-שהאב נהגו להכות אנשים. הם אמרו לי שאני צריכה ללבוש הרבה בגדים. אל-שהאב באו לבית שלי והיכו אותי. היו חמישה גברים שהיכו אותי. נאמר לי שאפילו בתוך הבית אני צריכה וחייבת ללבוש את החיג'אב. הם החזיקו מקל שנקרא קלבש. הלקו אותי עם המקל פעמיים והם גם הלקו את אימא שלי".

ילדים הנקלעים להתקפות לא-חוקיות וחסרות הבחנה

ילד בן 15 ממוגדישו סיפר לאמנסטי אינטרנשיונל: "הגעתי [לקניה] במרס 2010. נמלטתי עם משפחתי בגלל הלחימה. המלחמה נעשתה גרועה יותר. שלושת האחים שלי נהרגו. זה היה זמן קצר לפני שנמלטתי. הם חזרו מהשוק באופניים והם נקלעו לחילופי אש. הם נפגעו מ'פצצה'. אחד נהרג במקום ושני האחרים נפטרו מאוחר יותר, כשהיינו בדרכנו לקניה. שמותיהם היו אחמד, שהיה בן 10, עבדיקאדיר, שהיה בן 12, ויוסוף, שהיה בן 8".

אישה בת 18 תיארה את מאבק ההישרדות שלה ושל אחיה בן ה-17 לאחר שהם איבדו את הוריהם: "יום אחד הלכנו מוקדם לבית הספר וכשחזרנו הביתה ההורים שלנו לא היו שם. כשהגענו לבית שלנו בשיביס במוגדישו, גילינו שהבית שלנו הופצץ. אנחנו לא יודעים האם מישהו מת בהפצצה או האם מישהו שרד. ניסינו לגלות מה קרה אבל לא הצלחנו להשיג מידע כלשהו. זה היה באוגוסט 2009. אחרי שמצאנו את הבית המופצץ, נמלטנו עם שכנים ממוגדישו לכפר אחר, האמארוויין, גם הוא במוגדישו. הכפר נמצא באזור הנשלט על-ידי הממשלה. הפסקתי ללכת לבית הספר. לא היה לי יותר כסף לשלם את דמי הלימוד. נשארתי בהאמארוויין חודשיים וחצי. נמלטתי מהאמארוויין בינואר 2010 בגלל שהשכנים שלנו, אצלם התגוררנו, החליטו לעזוב לביידואה. אז נמלטתי לביידואה ונשארתי שם 20 ימים. זה אזור שנשלט על-ידי אל-שהאב. החלטתי להימלט לקניה, בגלל שלא יכולתי למצוא מישהו לגור איתו. לא היה לנו כסף ולא היה מי שיגן עלינו".

ילדה בת 15 ממוגדישו הסבירה: "יום אחד הלכתי לבית הספר וכשחזרתי לארוחת הצהריים המשפחה שלי לא הייתה שם והבית היה הרוס. זה היה בדצמבר 2009. באתי לכאן [למחנה הפליטים] עם הדודה שלי. היו לי עשרה אחים: הגדול מכולם בן 22, הצעיר בן 3. הילדים הקטנים היו בבית באותו יום, כמו גם אימא ואבא שלי".

טראומה כתוצאה מהמאבק

שני בנים, בגילאי 10 ו-12, מסאקוו שבחלק התחתון של ג'ובה, תיארו בנפרד בפני אמנסטי אינטרנשיונל כיצד היו עדים להרג או לעינוי בציבור של תושבים מהכפר שלהם. אחד אמר: "בהתחלה הממשלה הייתה בשליטה, אבל אז אל-שהאב הגיעו. דברים נהיו גרועים בהרבה. הם היו שמים את היד של מישהו בשמן רותח. הם גם היו חופרים בור, שמים מישהו בתוכו ואז זרקו עליו אבנים. ראיתי אדם ששמו את הידיים שלו בשמן רותח. הוא חזר מהמסגד עם נעליים שלא היו שלו והוא נתפס – הוא הואשם בגניבת הנעליים של מישהו אחר. היו גם סקילות באבנים אחרי שאל-שהאב הגיעו והם היו מכריחים אותך לבוא ולצפות. הם יכלו גם להרוג אותך בירי או שהם יכלו לקלח אותך בשמן רותח. היו גם קטיעות איברים. כל הדברים האלו נעשו בפומבי".

ילד בן 14 ממוגדישו אמר: "עזבתי בגלל העינויים וההרג... הייתי עד לאדם שנטבח. אל-שהאב הרגו אותו, אני לא יודע למה. הוא נתפס בזמן שהוא הלך בשוק. הוא נלקח לפאתי העיר. הם קראו לכולם לבוא לראות. זה קרה במוגדישו. הוא נטבח עם סכין בעורף במאי 2009. ראיתי אותם גם מכים מישהו עם אקדח ואז הם ירו בו למוות. זה קרה באותו חודש".