יוסף לפיד. יליד 27.12.31, נובי סאד, יוגוסלביה. שמו היה טומיסלב (טומי) למפל. אביו, ד"ר בלא למפל, היה עורך דין ועיתונאי. בנעוריו היה האב מזכיר ההסתדרות הציונית באזור וויוודינה. מאוחר יותר היה נשיא לישכת בני ברית בנובי סאד.
באפריל 1945 ניספה האב בשואה, במחנה מאוטהאוזן. בשואה ניספו 16 מבני משפחתו הקרובים והרחוקים. לפיד נשוי לסופרת שולמית לפיד, אב ליאיר ומירב.
טומי ואימו, קתרינה לבית בירמן, ניצלו בגטו בודפשט, בבית שהיה בחסותו של הדיפלומט השוודי ראול ואלנברג. בתום מלחמת העולם השניה הם חזרו לנובי סאד, משם עלו לארץ, באוניה קפאלוס (25.12.48). עם עלייתו, החליף את שמו בשם העברי יוסף. את שם משפחתו החליף ב-1995 בשם לפיד, לאחר שהתחיל לכתוב בעיתונות. ביום עלייתו לארץ התנדב לצה"ל, שירת במשך שנתיים בחשמליית רכב בכפר הילדים ליד עפולה, ושירת בצבא הקבע במשך שנה בדרגת רב טוראי.
לאחר שחרורו, החל ללמוד לבחינות בגרות בבית הספר האקסטרני משלב. במקביל, שימש שליח במשרד עורכי דין בתל אביב. ב-1952 החל לשמש עיתונאי ביומון אוי קלט (בשפה ההונגרית). לאחר שעבר בהצלחה את בחינות הבגרות, למד משפטים בבית הספר הגבוה
למשפט ולכלכלה בתל אביב. ב-1957 סיים תואר ראשון (LL.B) באוניברסיטת תל אביב.
ב-1955 התקבל לעבודה במעריב כעוזרו של העורך, ד"ר עזריאל קרליבך. לאחר מותו של קרליבך ב-1956, המשיך לעבוד בעיתון. תחילה היה כתב בבאר שבע, ולאחר מכן כתב בתל אביב ובעל טור אישי בימי ו' בשם: מדברים עליהם השבוע. אוסף ראיונות מטור זה יצא לאור ב-1963 בספר-אנשים חשובים מאוד, בהוצאת מסדה.
ב-1963 נשלח מטעם מעריב לשמש כתב העיתון בלונדון. משם פרסם במשך שלוש שנים כתבות צבע על החיים הפוליטיים, החברתיים והאמנותיים של הבירה הבריטית. עם שובו לארץ ב-1966, התמנה לכתב מעריב בכנסת.
ב-1967 ייסד עבור הוצאת מעריב את הירחון את, שהיה המגזין הראשון בישראל שהופיע בצבע מלא והיווה מהפכה גראפית בתחום העיתונות בארץ. פרסם בירחון טור הומוריסטי על חיי המשפחה הישראלית, שפורסם במרוצת השנים בשלושה כרכים שזכו לתפוצה רבה: קפה למיטה (1971), אדם בגילי (1974), ובעל חי (1978). כן פרסם טור סאטירי במעריב. תוך כדי עבודתו במעריב, כתב שני מחזות שהוצגו בהצלחה רבה: הכושי עשה את שלו, שהוצג בתיאטרון הקאמרי ב-1967; ו-תפוס את הגנב, שהוצג ב-1973 בתיאטרון הבימה.
על-רקע שליחותו לאנגליה ונסיעותיו מטעם מעריב פרסם ב-1970, בפעם הראשונה, את מדריך לפיד לאירופה (הוצאת שקמונה), שהופיע מאז ב-20 מהדורות. ב-1997 פרסם את מדריך לפיד לצעירים (812 עמ').
במקביל לעבודתו במעריב שידר לפיד בגלי צה"ל את תוכנית הלילה, שזיכתה אותו ב-1971 בפרס מפקד גלי צה"ל. ב-1974 מונה לתפקיד מזכיר המערכת בעיתון מעריב, תפקיד אותו מילא במשך חמש שנים. ב-1979 מונה על-ידי הממשלה למנכ"ל רשות השידור, תפקיד אותו מילא עד 1984. לאחר פרישתו מרשות השידור נכנס לפיד לחיים הפוליטיים, ובמשך שנה שימש בתפקיד מזכ"ל המרכז הליברלי. ב-1986 חזר לעבודה בעיתון מעריב, תחילה שימש עורך המקומון התל אביבי של העיתון, ולאחר מכן פובליציסט. בשנים 1987-1984 שידר מדי יום ו' שעה אישית ברשת ב' של קול ישראל בשם: השבוע שלי. תוכנית זו זיכתה אותו ב-1988 בפרס סוקולוב. ב-1995 שב לשדר את התוכנית.
בשנים 1988-1984 שימש מרצה וסגן ראש החוג לעיתונות שליד אוניברסיטת תל אביב. ב-1989 נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בכבלים בישראל, הן בתפקיד דירקטור בחברת מת"ב, והן מייסד חברת התוכניות איי.סי.פי. בשנים 1994-1989 שימש יו"ר התאחדות הטלוויזיה בכבלים וייצגה במישור הציבורי. בשנים 1991-1990 רכש, בשליחותו של רוברט מקסוול (שהיה אז בעליו של מעריב), שני עיתונים יומיים בבודפשט (הונגריה), ושימש מנכ"ל אחד מהם. ב-1967 היה בעל תוכנית הראיונות הראשונה בטלוויזיה הישראלית - יש לי אורח. מ-1995 השתתף באופן קבוע בצוות פופוליטיקה של ערוץ 1. ב-1997 החל לשדר בערוץ 3 בכבלים תוכנית ראיונות שבועית עם אמנון דנקנר בשם: לפידנקנר.
לפיד, הידוע כבעל השקפות לאומיות, כתב במשך שנים את המאמרים הראשיים (יומן) של עיתון מעריב. פרסם בימי ו' מאמרים פובליציסטיים בעיתון. נחשב לאחד העיתונאים הפוריים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ולאחד ממעצבי דעת-הקהל החשובים בישראל. בכלי התקשורת נהג לבטא את דעותיו בסגנון חריף: בזכות השמירה על הסכם אוסלו ותהליך השלום; בזכות אופיה של מדינת ישראל כמדינה חילונית ודמוקרטית; בגנות הסוציאליזם הישראלי (לרבות ההסתדרות); בגנות הקלריקליזם ופורעי החוק; ובזכות היוזמה החופשית בישראל.
לפיד היה חבר באגודת העיתונאים בתל אביב. היה חבר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות. היה יו"ר המועצה לישראל יפה בתל אביב. חבר במועצה הלאומית העליונה לספורט ויו"ר איגוד השחמט הישראלי.
במאי 1999 התפטר מכל תפקידיו באמצעי התקשורת, ומונה לעמוד בראש תנועת שינוי. במאי 1999 נבחר לכנסת בראש רשימת שינוי. שינוי, בראשותו, נושאת על דיגלה את המאבק כנגד כפייה דתית וכנגד שילוב תנועת ש"ס במוסדות השלטון.
ביום 28.1.03 נבחר לכנסת ה-16. הביא לניצחון סוחף לתנועת שינוי בראשה הוא עומד, שהשיגה 15 מנדטים.
ביום 27.2.03 מונה לשר המשפטים. ביום 1.12.04 פוטר מתפקידו לאחר שהצביע בכנסת נגד החלטת הממשלה.
ערב הבחירות לכנסת ה-17 פרש ממפלגת שינוי, נוכח מפלתו בבחירות הפנימיות במפלגה זו.
ביולי 2006, ותוך-כדי מלחמת לבנון, מונה על-ידי חברו האישי, ראש הממשלה אהוד אולמרט, לתפקיד יושב-ראש יד ושם.
ביום 1.6.08 מת ממחלת הסרטן ונקבר בבית הקברות בקרית שאול בתל אביב.
