חזרנו מסין, והבנתי שהפסדנו את סין האותנטית. זו שאת שרידיה רואים היום רק בכפרים. סין שראינו דומה לארצות הברית: גורדי שחקים, פקקי תנועה, מכוניות חדישות, חנויות ומרכזי קניות מפוארים. מיד עם חזרתנו מסין נתקבלה ההחלטה – קובה. מהר, לנסוע לקובה לפני שפידל קסטרו הולך. למיטב ידיעתנו, קובה עדיין תקועה אי-שם בשנות החמישים. אם נמתין עוד קצת וקסטרו ילך, נפסיד גם את קובה האותנטית.
חיפוש בין הטיולים המאורגנים, בכפוף ללוח הזמנים, מוביל אותנו לטיול מאורגן בקובה וקוסטה ריקה. אבל למה קוסטה ריקה, אני שואל. אותי מעניינת קובה. האם אפשר להישאר לבד בקובה ולפגוש את הקבוצה בדרכה חזרה? התשובה השלילית מחד-גיסא, והתמיכה של בתי שחזרה לפני חודש מקוסטה ריקה מאידך-גיסא, משכנעות אותנו לבצע את מסלול הטיול במלואו. קצת מתוך אילוץ, אבל זה מסוג האילוצים הטובים.
מועד הנסיעה מגיע. ההמראה ב-6 בבוקר, כלומר ההתייצבות בנתב"ג בשעה 3. אין לילה לפני כן. בדיוק כתבתי את המאמר לגיליון מספר 2 של ה–BusinessWeek. שלחתי אותו במייל ויצאנו לנתב"ג. "תבדקי שוב את הוויזות לקובה", אני אומר לרעייתי. יש לנו נוהל בדיקת מסמכים לפני היציאה מהבית. אלא שהפעם זה מיוחד. להגיע לקובה ולא למצוא את הוויזה פירושו סיכון להיעלמות במרתפי המשטרה, מבלי שאיש יידע כלל על קיומך. קובה היא עדיין מדינה שבה קיים מעקב אחר תיירים ואחר המקומיים היוצרים איתם קשר. בכל פינה ניצבים שוטרים במדים, ובין הפינות נמצאים כמובן גם שוטרים חשאיים מוסווים. ויזה איננה ערובה להישרדות, אבל חוסר בוויזה הוא מתכון בטוח להיעלמות.
הטיסה להוואנה עברה דרך מדריד. עד מדריד עם אל על – המראה בדיוק בזמן וטיסה נעימה. ממדריד הטיסה היא בחברת קובהנה. איחור של מספר שעות וטיסה במטוס רוסי מוזר. נוח ומרווח עם תקרה גבוהה מאוד. כמובן, כדי שאפשר יהיה להטיס בו טנקים. הגענו בלילה לקובה. אוטובוס מפואר מחכה לנו ומעביר אותנו למלון ברמה אירופית גבוהה. גם הליכי הכניסה למדינה עברו ללא שום בעיות.
הבוקר הראשון בהוואנה מתחיל, כיאה לקבוצה ישראלית, בבית הכנסת. הרגש היהודי פועל חזק יותר במקומות כאלו. פותחים בפנינו את שערי בית הכנסת. מרגש להיכנס לאולם התפילה, לראות את ארון הקודש ואת עשרת הדברות רשומות מעליו. האולם גדול ויפה, אך כנראה השימוש בו איננו יום-יומי. גם אין בו כולל ולא רואים את החב"דניקים או הש"סניקים בסביבה. נראה יותר כמוזאון מאשר כבית תפילה פעיל, אבל יפה ומרגש.
בהוואנה הרושם הבולט הוא של עיר בירה "אומללה". בתים חרבים, קירות מתקלפים, עוני זועק מכל פינה. שום דבר לא מושך את העין ביופיו אלא להפך – בעליבותו. הסתובבנו במספר כיכרות המהוות סמל של העיר. הרבה פחות מרשים מכיכר ציון בירושלים. כלום. אבל מה שכן יש זה אנשים. יש שם קובנים. אנשים שחיים בבית הכלא הגדול בעולם – ונראים נינוחים. חיים את חייהם. לא מתערבים חלילה בתיירים כי זה כמובן אסור. אם יש מישהו שעוטה תחפושת ומצטלם עם התיירים, הוא כנראה סוכן חשאי. למקומיים אסור.
כשהמדריך הקובני של קבוצתנו שוחח עם אחת מחברות הקבוצה, ניגש אליו שוטר ושאל אותו לפשר מעשיו – שיחה עם תיירת. המדריך, שלבש חולצה אדומה של מדריכים, הסביר כי הוא מלווה את הקבוצה. השוטר שאל היכן תג המדריך שלו, וכשזה הסביר כי הגיש בקשה לתג אך טרם קיבל אותו, השוטר הזעיק תגבורת שעצרה את המדריך ולקחה אותו לתחנת המשטרה.
לא עזרו הסברינו ותחנונינו. בקובה לא מתחננים. הקבוצה נותרה באמצע הרחוב ללא מדריך מלווה, וכאמור, אסור לנוע ללא מדריך. ניסיונות ממושכים לשכנע את השוטר שהביא למעצר הועילו בסופו של דבר, והוא אמר משהו במכשיר הקשר שהביא לשחרורו של המדריך לאחר מספר שעות, אולם לא לסיום הפרשה מבחינתו. הוא כבר הסתבך עם המשטרה. ואכן, לאחר יומיים הוא נלקח שוב, ומאז לא ראינו אותו. "זוהי קובה ילדה, זוהי קובה" - אסור לשכוח לרגע.
בהוואנה סיירנו במוזאון של רום, המשקה הלאומי. המשכנו לבית חרושת לסיגרים, שמעורר רחמים וכעס. רחמים – בגלל מאות העובדים שיושבים על עלי טבק ומגלגלים סיגרים. סיגרים יקרים מסוג 'קוהיבה' הנחשבים לטובים ביותר. למה כעס? כי אתה מבין שכל שועי עולם המעשנים סיגרים יוקרתיים במסיבות, באירועי מינגלינג וכפלצנות לשמה, לא חושבים על האומללים שיושבים בתנאים-לא תנאים ומייצרים עבורם את מוצר המותרות הזה.
יש פער ענק בין העובד הכפוף שנושם כל היום את הטבק, שידיו חומות מהעלים ושבריאותו נראית לקויה, לבין האיש הנפוח שמעלה בעשן סמיך את עמלו של המסכן, ומרגיש ברומו של עולם. כדי למנוע מהעולם הנאור לראות את הפועלים באומללותם – הצילום במפעל אסור. אולי זה המקום – ב BusinessWeek - לקרוא לשועי עולם לחשוב על המסכנים, ואולי אפילו להחרים את הסיגרים שמיוצרים בתנאי עבודה-עבדות.
מקום מרגש בהוואנה היה כיכר המהפכה. זה נראה כמו מגרש חניה גדול, אפילו יותר מכוער מכיכר רבין בתל אביב. אבל מרגש לחשוב שכאן מתכנסים מאות אלפי אזרחים, ומקשיבים לנאומיו של קסטרו הנמשכים חמש ושש שעות. בדיוק כמו שכיכר רבין מרגשת בגלל האירוע הטראומטי שהתרחש בה, אתה מבין שלא המונומנט עצמו מרגש אלא התוכן שהוא משדר. דמיינתי את הכיכר מלאה במעריצים של הדיקטטור, וזה אכן מרגש.
חוויה מיוחדת במינה בהוואנה, ובקובה כולה, היא המכוניות שכמו יצאו מהסרט 'אסקימו לימון'. מכוניות משנות החמישים, שבארץ כבר אינן נמצאות גם כרכב אספנות, משייטות נוצצות ובוהקות, ומשמשות במקומות מסוימים גם כמוניות. אבל אל תטעו. אלו מכוניות בעלות אופי פוליטי מובהק. לאחר שהאמריקנים ניתקו קשר עם קובה והפסיקו את מכירת המכוניות ואספקת חלקי החילוף, הורה קסטרו להמשיך ולהפעיל את המכוניות בהתרסה כלפי האמריקנים: "אנחנו מסתדרים בלעדיכם". אין שום דבר מקרי או סתמי בקובה. גם לא המכוניות המוזאוניות הללו. במוזאון מרשים, תחת אבטחה, מוצבת במקום של כבוד גם ה"גראנמה", הספינה שאיתה נחתו קסטרו וקבוצתו לחופי קובה והחלו את המהפכה. הקובנים מכבדים את המהפכה והמהפכן.
המוזיקה בבתי הקפה ובמועדונים נחמדה מאוד, אך אני התרשמתי (ואולי אני טועה) כי היא נועדה לתיירים יותר מאשר למקומיים. ייתכן שכקבוצה לא הגענו למקומות האותנטיים, אבל ממה שראינו לא התרשמתי שהסלסה והמוזיקה הן אכן אורח החיים הטבעי של הקובנים.
בסנטה קלארה ביקרנו באתר הזכרון לצ'ה גווארה. רק מי שנמצא בקובה יכול להבין מיהו צ'ה עבורם. יותר מהרצל עבורנו. בקובה כולם יודעים מיהו צ'ה גווארה, מה שלא בטוח שנכון בישראל לגבי הרצל. האתר מעניין, מרשים ומעורר כבוד בדרך ההנצחה.
קובה היא ארץ של אנשים. של אורח חיים. של דיקטטורה. של נאמנות לשלטונות. המדריך המקומי מוכר את המדינה כמקום טוב. הוא מנסה להשחיל ביקורת מינורית – כמו למשל על הגבלת הנסיעות לחו"ל. קבלת ויזה לוקחת מספר חודשים, וגם זה בתנאי שיש לכך סיבות טובות מאוד. המדריך מתאמץ למכור את קובה כמקום ללא פשע. ואכן, יש נוכחות משטרתית מסיבית בכל מקום. אולם לשאלותינו לגבי הסורגים על כל החלונות והדלתות הוא משיב כי זה עבור עבודות הפרזול האומנותיות, וכן כשריד היסטורי. חלילה מלומר לתיירים שיש פשע.
גם במילות הפרידה של המדריך המקומי הוא הודה לנו על שבאנו לראות את ארצו היפהפייה, ועל כך שהעדפנו את קובה על מקומות אחרים (שהרי הבחירה בידינו), והוא לא חסך במילים כדי לשבח ולהלל את קובה בפנינו. הלוואי פטריוטיות כזו אצלנו.
סיכום רשמים מקובה – מעניין מאוד מאד. מיוחד וחריג. העיקר זה האנשים, אורח החיים והמשטר.
מקובה בטיסה עם חברת קובהנה דרך גואטמלה, לכוון סן-חוזה שבקוסטה ריקה. חברת קובהנה לא נותנת תחושת ביטחון במטוסיה. אלו מטוסים מהסוג שאנחנו, כישראלים, מכירים מזיהוי המטוסים של חילות האוויר הערביים. לאחר נחיתת ביניים בגוואטמלה (הטיסה עברה חלק), בהסעה לקראת המראה להמשך נשמע מעין פיצוץ במטוס. מין רעש כמו נפילת תיק כבד בתאים שמעל הראש. הקברניט הודיע על חזרה לליין לצורך בדיקה. ישבנו כשעתיים במטוס, ובסיומן הודיע הקברניט על המשך הטיסה. לפני ההמראה הוא ביצע בדיקות ממושכות של המנועים. בהיותי טייס הבהרתי לרעייתי ולחברים בקבוצה את המתרחש. ריצת המראה, ניתוק וטיפוס לגובה 27 אלף רגל. הטיסה חלקה ושקטה, ללא בעיות.
לפני הנחיתה המיועדת מודיע הקברניט בצורה לקונית: "Due to technical problem we shall land in Liberia". חלק מהנוסעים היו אנשי צוות טכני של החברה, והם התחילו להתרוצץ הלוך ושוב בין הקוקפיט לזנב. לנו לא נאמר כלום. שדה התעופה ליבריה נמצא במרחק של כחמש מאות קילומטר מסן חוזה. המטוס נחת ללא בעיות. אנשי הצוות הקובנים מחאו כפיים בהתלהבות. בצדי המסלול ראיתי את הכבאיות והודיתי לאל. הבהרתי לרעייתי כי אלוהים שמר עלינו. בבירור שערכתי עם אנשי הצוות הטכני שהיו במטוס (גם הדיילים לא היו מודעים לכך) נמסר לי כי הלך למטוס מנוע ונפגעו מערכות כוח. לא נעים לומר, אבל זו הייתה נחיתת חרום אמיתית.
במהירות רבה התארגן בשדה אוטובוס שהעביר אותנו בנסיעה של כ-7 שעות למלון בסן חוזה. למען האמת, גודל האירוע והסכנה חלחלו רק בדיעבד, ובעיקר לאחר שהבהרתי לחברי הקבוצה את שיכול היה להתרחש (ואז לא הייתי כותב את הכתבה הזו...). וראה זה פלא: מיום המחרת, ובכל בוקר, קרא אחד החברים בטיול את השיר של יום, "השיר אותו היו הלויים אומרים בבית המקדש", וחבר אחר אמר את תפילת הדרך. שנאמר – סכנה מקרבת אמונה. אם לא עוזר, בטח לא מזיק.
קוסטה ריקה היא ארץ בראשית, חלום עלי אדמות. נופים וירק ויערות גשם. אם בארצנו יש בשנה גשומה כ-600 מ"מ גשם, בקוסטה ריקה יש בשנה רגילה 7,000 מ"מ גשם (7 מטר!). זוהי ארץ של שמורות טבע ונופים. בעלי חיים שונים, קופים, שאגנים, עצלנים, נחשים, ציפורים, קוליברי, תוכים חופשיים, טוקאנים ועוד, לצד צמחיה עשירה, עצים עבותים, שרכים, טפילים ואפיפיטים (צמחים הגדלים על עצים אולם אינם טפילים), מפלי מים אדירים והרי געש מעשנים. כל הבנייה נמוכה עם גגות של פח, כדי למזער נזקים בעת רעידת אדמה. אינני רוצה לנסות לתאר את המראה, כי לתאר נוף וטבע במילים זה כמו לתאר ארוחה טובה. אי-אפשר לחוש בטעם, וחבל לקלקל.
חוויה מומלצת מאוד לחובבי אדרנלין היא סיור באומגה מעל יערות הגשם. גולש על אומגה, תלוי בין שמיים וארץ, חשתי את יפי הבריאה ואת הקשר בין הטבע לבורא עולם כשאני תלוי באמצע. קילומטרים של גלישה במהירות גבוהה ובגובה רב מעצימים את החוויה של היופי עוצר הנשימה. מומלץ ושווה כל דולר.
לא אלאה אתכם בהרפתקאות נוספות שעברנו, כמו פיצוץ גלגל באוטובוס תוך נסיעה במהירות גבוהה, חסימת כביש במפולת בוץ ונסיעה בדרך עוקפת חמש שעות נוספות, נפילת מערכות המיחשוב בשדה התעופה וסגירת השדה למספר שעות לפני חזרתנו לקובה (זה מתווסף לטראומה של נחיתת החרום). לכך נוספו דברים קטנים כמו אובדן דרכון של אחד החברים, מחלה של אחת החברות, אובדן מצלמה של אחר וזהו, די והותר.
סיכום: קובה מעניינת, קוסטה ריקה מדהימה ביופיה. טיול מומלץ. נסיעה טובה.
