בלב כתב האישום נגד
יעקב וינרוט ו
שוקי ויטה עמדה עבירת השוחד, לגביה קובע השופט גלעד נויטל, כי היא לא הוכחה מעבר לספק סביר. לדבריו, לחלקים מרכזיים בגירסת התביעה נמצא ביסוס בראיות, ואולם מלוא הראיות, לרבות חלקים מהותיים בראיות התביעה עצמה - ובהן, בעיקר, עדותו של עד התביעה המרכזי,
זאב פלדמן - איננו מלמד על מסקנה אפשרית אחת ויחידה המצביעה בהכרח ודווקא על אשמת הנאשמים. יתרה מכך: גירסתו של פלדמן אף היוותה חיזוק ראייתי ממשי לגירסתם של וינרוט וויטה.
נויטל מציין, כי על-פי הפסיקה כאשר מדובר בראיות נסיבתיות, ניתן להרשיע בהסתמך עליהן רק אם המסקנה הסבירה היחידה היא שמדובר בפלילים, ושאין כל גרסה חילופית אפשרית. אך לא זה המצב כאן: "ממלוא הראיות עולה איפוא אפשרות סבירה, חלופית לגירסת התביעה, שיש לה אחיזה בראיות (לרבות בראיות תביעה), שההסתברות לקיומה היא מהותית, שלפיה וינרוט לא נתן שוחד לוויטה, וויטה לא לקח ממנו שוחד.
"התמונה הראייתית, הן זו שמבססת את כל אחת מהאפשרויות הסבירות החלופיות לגירסת התביעה לגבי כל רכיב בעבירה בפני עצמה, והן הפאזל הראייתי השלם, התמונה הראייתית הכוללת, זו המלאה, המורכבת משילוב, איחוד והצלבת כל הראיות שהובאו בהקשר לכל רכיבי העבירה, שתי התמונות הללו, מצביעות על האפשרות הסבירה החלופית, שלפיה הנאשמים לא ביצעו את עבירת השוחד המיוחסת להם באישום ראשון", אומר נויטל. "לא כל שכן שהתמונה הראייתית המלאה איננה חד-משמעית, והיא מעלה ספקות סבירים בשאלת הוכחתם כנדרש במשפט פלילי של רכיבי עבירת לקיחת השוחד".
גם לקוחות אחרים לא שילמו
מכאן עובר נויטל לבחינה פרטנית של רכיבי עבירת השוחד שיוחסה לשניים. הוא פותח בפנייתו של וינרוט בשמו של ויטה לנשיא המדינה בשנת 2000 בבקשה למחוק את הרשעתו, תמורתה לא גבה תשלום. נויטל קובע, כי התנהגות זו של וינרוט לא הייתה חריגה ביחס ללקוחות אחרים שלו. בשנת 2003 שוב פעל וינרוט לטובתו של ויטה, מול הפרקליטות והיועץ המשפטי, ושוב לא גבה תשלום. נויטל קובע גם כאן: ייתכן שווינרוט נהג שלא לגבות תשלום תמורת שירות כה מצומצם.
טענתה המרכזית של המדינה נגעה לשכר הטירחה המופחת - פחות מ-20,000 שקל - שגבה וינרוט מוויטה תמורת ייצוגו בבית הדין לעבודה. נויטל קובע גם כאן: "גובה שכר הטרחה ותנאי תשלומו בגין הטיפול המשפטי בעניינו של ויטה בשנת 2003 לא היה חריג או מופחת, הן לגופו - 'שווי אובייקטיבי', והן בכך שדמה לשכר טירחה שוינרוט גבה גם מלקוחות אחרים ברי השוואה".
נויטל ממשיך ובוחן האם ויטה העניק תמורה לווינרוט, וגם על שאלה זו הוא עונה בשלילה. בשנת 2000 לא התערב ויטה בתיקיהם של בני משפחת וינרוט, שנוהלו בפקיד שומה גוש דן שבראשו עמד. בשנת 2003 פתח וינרוט תיק נוסף בכפר סבא, ולשם ודאי שלא הייתה לוויטה נגיעה.
פלדמן הוא שניהל את המו"מ מול ויטה
מכאן עובר נויטל לטיעון המרכזי בנוגע למתת: הסדרי מס מקלים שהעניק ויטה ללקוחותיו של וינרוט -
דן גרטלר,
מיכאל צ'רנוי,
ארקדי גאידמק ואחרים. הוא אומר, כי את המו"מ מול פקיד שומה גוש דן ניהל פלדמן, שפעל רבות כמייצג בלא כל קשר לווינרוט. נויטל מוסיף:
"פלדמן ניהל את המו"מ המיסויי הישיר מול ויטה, ללא מעורבות של וינרוט, וסיכם את עקרונות הסכמי המס באופן עצמאי מול ויטה ללא מעורבות של וינרוט, וזאת לאחר שההחלטות האם לעשות הסדר מס, ולפנות בעניין זה לוויטה דווקא, הייתה של פלדמן, ללא הכוונה של הנאשמים. מאפיין עבירת השוחד - פעולה 'במחשכים' - לא התמלא אצל הנאשמים, כשהיו אי הסתרה של ייצוג ויטה ע"י וינרוט,של טיפול ויטה בתיקי צ'רנוי וגאידמק, של ייצוג וינרוט את לקוחותיו לרבות מכתבי פנייה של וינרוט לוויטה על נייר פירמה ('לוגו') של וינרוט, ולעיתים בחתימתו".
עוד אומר נויטל, כי מאחר שווינרוט ופלדמן הבינו שוויטה מקבל אישור מהממונים עליו לפני החתימה על ההסכמים עם צ'רנוי וגאידמק, הייתה בסיס מספיק להנחה שרשויות אחרות מעורבות בהסכמים, והיא ראיה נוספת ששוללת את רכיב ה"בעד" שבעבירת השוחד. למיטב ידיעתם של השניים, ויטה לא פעל לבדו אלא באישור, והטיפול המיסויי בלקוחותיו של וינרוט אמור להיות איפוא מקצועי ונטול פניות, כאשר ויטה איננו חופשי להיטיב עם לקוחותיו של וינרוט.
עוד מציין נויטל, כי ויטה ביצע פעולות "נוגדות אינטרסים" של לקוחותיו של וינרוט, ומשכך ניתן לטעון שלא ב"שוחד" עסקינן. בעניין צ'רנוי, ויטה לא נתן את האישור שהתבקש לעניין תושבות. בעניין גאידמק, ויטה סירב ל"הסכם הגדול" לגבי כלל נכסיו של גאידמק, שהיה חלק מתוכנית הפעולה של וינרוט.
נויטל מוסיף: "לא ניתן לשלול את גירסת ההגנה שלפיה אין בהסכמי המס של צ'רנוי וגאידמק הטבות, לרבות הטבת מס, לנישומים, לקוחותיו של וינרוט, ושהסכמי צ'רנוי וגאידמק אינם בהכרח בעייתיים למדינה. כפועל יוצא, עצם נכונותו של ויטה לכרות הסכמים אלה, אין לפרשה בהכרח כפעולה 'בעד' שוחד".
לדברי נויטל, לא ניתן לשלול את טענות ההגנה לפיה וינרוט לא היה מניע כספי בדמות קבלת שכר טירחה עבור ו/או שמותנה בהשגת הסכמי מס עבור לקוחותיו, וממילא לא היה לו מניע זה לשחד את ויטה שיחתום על הסכמי המס. לא ניתן לשלול את גירסת ההגנה, שלפיה שכר הטרחה ששילמו צ'רנוי וגאידמק למשרדו של וינרוט היה בגין הטיפול הכולל שקיבלו, ולא עבור הסכם המס.
