בית המשפט העליון סומך את ידיו על הביקורת שמתח בית המשפט המחוזי על מנכ"ל מרכז ההשקעות, חזי צאיג, בעקבות עדותו במשפטו של
משה קצב. צאיג היה מנכ"ל
החברה הממשלתית לתיירות בשנים 2005-1997 ואז נוצרה היכרותו עם קצב, ששימש כשר התיירות בשנים 2000-1996.
צאיג היה עד אליבי מרכזי של קצב לגבי האונס של א' במלון שרתון-פלאזה בירושלים, שכן לטענת קצב - בשעת האונס הוא שהה בלשכתו ונפגש עם צאיג. שופטי המחוזי
ג'ורג' קרא,
מרים סוקולוב ו
יהודית שבח קבעו, כי קיימות סתירות מהותיות בין יומנו של צאיג לבין יומנו של קצב, וכי אי-הדיוקים ביומנו של צאיג מרחיבים עוד יותר את הסדקים בטענת האליבי של קצב.
שופטי המחוזי המשיכו וקבעו, כפי שתמצתה זאת שופטת העליון,
מרים נאור: "קרבתו של צאיג למערער הטילה צל כבד של מגמתיות על עדותו ונקבע כי קיים ספק לגבי מידת דיוקה ואמיתותה. צאיג גילה פעילות יתר לסיוע למערער בכך ששלח איש מחשבים מטעמו כדי לנבור במערכת הממוחשבת של מינגלרין שהיה כאמור כפוף באותה העת לצאיג [עימו נפגש צאיג, לפי יומנו, בשעה שכביכול נפגש עם קצב - א.ל], על-מנת לשחזר רישומים ביומנו הממוחשב של מינגלרין. עוד נקבע, כי עדותו של צאיג לגבי אותה פגישה התבססה על הכתוב ביומן ולא על זכרונו".
כאמור, בית המשפט העליון סמך את ידו על מסקנתו של המחוזי: "לנוכח עדותו של צאיג ולהתרשמותו של בית המשפט ממנו, מותר היה לבית המשפט שלא לקבוע בנסיבות אלה, על סמך יומנו של צאיג, כי אכן התקיימה בפועל פגישה עם המערער בלשכתו ב-17.6.1998".
בהמשך פסק הדין שבה השופטת
עדנה ארבל ומזכירה: "בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של צאיג מגמתית, והעלה ספק בדיוקה ובאמיתותה, וזאת בשל להיטותו היתרה של צאיג לסייע למערער". ארבל גם מאמצת את קביעתו של המחוזי בנוגע לחלק אחר בעדותו של צאיג, בו ניסה (לצידם של אחרים) להטיל דופי במהימנותה של א"כ - עובדת במשרד התחבורה שהוטרדה מינית בידי קצב. על כך אמר המחוזי, והעליון אינו מסתייג מקביעה זו, כי עדויות אלו היו "ריקות מכל תוכן באשר לשאלות השנויות במחלוקת והן לא חידשו מאומה".