לשכת עורכי הדין פועלת תוך הפרת חוק, חוסר שקיפות ופגיעה בטוהר המידות. כך קובע (יום ב', 12.12.11)
מבקר המדינה,
מיכה לינדנשטראוס, בדוח רחב היקף על המתרחש בלשכה - החל מחלוקת התפקידים בין גופיה השונים, עבור בתקציבה וכלה בסוגיות של מינהל.
בפרק הדן בבחירות לראשות הלשכה ומוסדותיה מזכיר לינדנשטראוס, כי קודמו,
אליעזר גולדברג, קבע כבר בשנת 1999, כי ראוי לעגן בחוק הוראות מפורטות למכלול העניינים הכספיים הכרוכים בבחירות. בעיקר יש לקבוע הגבלות על סכום ההוצאה המותרת למימון תעמולת בחירות, על קבלת תרומות מתורמים שונים ועל סכום התרומה. ואולם, עד היום לא הוסדר הנושא, ו"מצב זה הביא לידי חוסר שקיפות בנושא מימון הבחירות ולהיעדר בקרה על תרומות, עד כדי חשש לפגיעה בטוהר המידות". לדעת המבקר, גם בהעדר חקיקה, ראוי לקבוע כללים שיחייבו את המועמדים לדווח על התרומות וההוצאות בכסף ובשווה כסף.
מכאן עובר המבקר למתיחות הקיימת מזה שנים בין הוועד המרכזי לבין ועד מחוז ת"א בנוגע לחלוקת הסמכויות והתפקידים ביניהם. הוועד המרכזי קבע, כי ועדי המחוזות יפעלו אך ורק בעניינים הנוגעים במישרין לחברי המחוז, ולא בעניינים הנוגעים לכלל חברי הלשכה או לחברי מחוזות אחרים, וכי נושא הצרכנות בלשכה יהיה בטיפולו הבלעדי. לעומת זאת, ועד ת"א סבור שלוועד המרכזי סמכויות בלעדיות רק בנוגע לתפקידיה הסטטוטוריים של הלשכה, וכי בכל יתר התחומים - רשאי כל מחוז לפעול כאוות נפשו.
"המחלוקת המתמשכת בין הוועד המרכזי ובין מחוז ת"א פגעה ביכולתם של מוסדות הלשכה לקבל החלטות וליישמן, ולעתים אף נוצר ייצוג דואלי של הלשכה כלפי רשויות ציבוריות שונות. הדבר פוגע בקידום ענייניהם של עורכי הדין, ועלול לפגוע בתדמית הציבורית של הלשכה ובאמון הציבור בה ולהרחיק עורכי דין מפעילות במוסדותיה. משרד מבקר המדינה מדגיש את הצורך לפתור בהקדם את המחלוקת המתמשכת באמצעות הסדרה כוללת של נושא חלוקת הסמכויות, ואם יהיה צורך בכך - אף באמצעות תיקוני חקיקה במעורבות של משרד המשפטים", נאמר בדוח.
מחכים שני עשורים לתיקון הליקויים נושא מרכזי בו מטפל הדוח הוא הפיקוח על המתמחים. עוד בשנים 1994 ו-2000 הצביעו שתי ועדות ציבוריות שמינו שרי המשפטים על בעיות בנוגע למשך תקופת ההתמחות, תכניה, יעדיה והפיקוח עליה, מתכונת בחינת ההסמכה ומטרתה, מבנה ועדת הבחינות והיקף סמכויותיה, והמליצו בפני השרים על מתווים לפתרון הבעיות שהועלו. למרות זאת, לא הביאו הלשכה ומשרד המשפטים לידי תיקון הליקויים המרכזיים שעליהם הצביעו הוועדות.
החוק וכללי לשכת עורכי הדין קובעים שההתמחות תיעשה בליווי מאמן, וקובעים שני אמצעים מרכזיים לפיקוח על ההתמחות: דוח שעל המאמן להגיש בכל שישה חודשים, ופיקוח באמצעות מפקח שמונה על-ידי הלשכה, כדי לתת לה חוות דעת על טיב ההתמחות. ואולם, בפועל הפיקוח הוא חלקי ולקוי. הלשכה לא הפעילה מערכת מידע ממוחשבת שתעבד באופן שוטף את המידע שבדוחות, בשל כך לא מופקים נתונים מערכתיים על טיבה של ההתמחות באופן שוטף ומיידי ו"לפיכך ספק אם יש תועלת בפיקוח מסוג זה".
הפיקוח מתקיים באמצעות ראיון אישי של המתמחה, ולעתים גם של מאמנו, במשרדי הלשכה או במשרד המאמן. למרות כוונת הלשכה להגיע לכל מתמחה לפחות פעמיים במהלך ההתמחות, בשנים האחרונות הקיף הפיקוח רק 70% מהמתמחים בכל שנה. במחוז ת"א הגיע הפיקוח ל-93% מהמתמחים, ואילו בקצה השני של הסקאלה - רק 8% מהמתמחים במחוז דרום עברו תחת הפיקוח. אף שהלשכה קבעה לעצמה יעד להעלות את היקף הפיקוח במשרדי המאמנים, רובו המכריע של הפיקוח (82% בשנת 2009) בוצע במשרדי הלשכה ורק מקצתו במשרדי המאמנים. הלשכה לא הפיקה כל מידע מדוחות הפיקוח, ולא השתמשה בהם למעקב אחר ליקויים בהתמחות, להפקת לקחים על טיב ההתמחות ולמעקב אחר תיקון ליקויים.
הדין המשמעתי צריך להיות פומבי המבקר עובר לסמכות מרכזית נוספת של הלשכה: הדין המשמעתי. גם כאן, הזמן שחלף לא הביא לשיפור הליקויים הגלויים לכל. ב-1995 הקים שר המשפטים דאז,
דוד ליבאי, את ועדת אלוני שהמליצה לשנות מן היסוד את מערכת הדין המשמעתי; החקיקה בנושא הושלמה רק ב-2008. אבל גם כעת לא הושלמה הרפורמה, כאשר המבקר סוקר שורה של ליקויים במחוזות השונים.
לינדנשטראוס מתעכב בין היתר על התמשכות ההליכים המשמעתיים, סחבת שהיא בניגוד לחוק. הכללים קובעים, כי יש להחליט האם להגיש קובלנה בתוך מעט יותר מ-100 יום מהמועד בו הוועד המחוזי סבור שיש מקום להגישה. אלא שהלשכה ומחוזותיה ממש לא טורחים לעמוד בכללים. בתלונות שנגנזו, עלה משך הטיפול ב-44%-88% על הזמן המירבי, ואילו בתלונות שהסתיימו בקובלנה מדובר על חריגות של 76%-97%. משך הטיפול הממוצע בתלונות שנגנזו נע בין 113 יום במחוז צפון ל-272 יום במחוז דרום, ובתלונות שהסתיימו בהגשת קובלנה - בין 178 יום במחוז צפון ל-567 יום במחוז ירושלים. פרק הזמן הממוצע לטיפול בתלונה (ממוצע משוקלל של הוועד המרכזי והמחוזות) היה ארוך ב-113% מפרק הזמן המירבי.
לינדנשטראוס מותח ביקורת גם על חוסר הפומביות של הדין המשמעתי. כדי לשמור על שקיפות ולאפשר ביקורת ציבורית קבע החוק לאחר תיקונו ב-2008, כי הדיון בבתי הדין המשמעתיים יתקיים בדרך כלל בדלתיים פתוחות, תוך פרסום פסקי הדין ובציון שם הנאשם. ואולם, גם דבר זה לא נעשה עד היום, בשל חילוקי דעות בין הלשכה ובין משרד המשפטים בנוגע לאופן פרסום פסקי הדין והצורך להטיל אגרות.
מכאן עובר הדוח לפעילויות הרשות של הלשכה, והראשונה בהן - ההשתלמויות. רובן התקיימו במחוז ת"א, שאמנם הוא הגדול במחוזות הלשכה, אך המכון להשתלמויות לא דאג לספק לחברי הלשכה במחוזות האחרים, המרוחקים ממרכז הארץ, מגוון של השתלמויות. ומה לגבי ההשתלמויות של המחוזות? מחוזות דרום וירושלים ארגנו השתלמות קצרה אחת בלבד בשנה, וספק אם יש בה די כדי לתת מענה בתחום זה לציבור של אלפי עורכי דין במחוזות אלה.
פרסום חלקי בלבד של התקציב פרק נרחב מוקדש בדוח לקרן הגמלאות של הלשכה, לה 2,500 חברים ונכסים של למעלה מ-350 מיליון שקל. בקרן קיים מסלול של פנסיית זיקנה בלבד, ולחברי הקרן אין אפשרות לבחור במסלול של פנסיה מקיפה (הכוללת גם ביטוח נכות וביטוח שארים). עוד בשנת 2005 הבטיח מנכ"ל הקרן להסדיר הוספת ביטוח שארים לעמיתי הקרן, אך הדבר לא נעשה.
נושא נוסף הנוגע לקרן מצביע על הטעיה חמורה של עמיתיה. בסוף 2007 נוצר בקרן גירעון אקטוארי ובסוף 2008 הוא הגיע ל-18% מההתחייבויות האקטואריות. כתוצאה מכך נאלצה הקרן להפעיל את מנגנון האיזון האקטוארי ולהפחית את זכויות העמיתים ב-13.5% בממוצע. הקרן ידעה על הגרעון הצפוי כבר ביולי 2007, אך למרות זאת בסוף אותה שנה הציעה לחבריה לרכוש יחידות גמול נוספות. היא לא הציגה את הגירעון הצפוי ואף הציגה את עצמה כמאוזנת ואף בעלת עודף אקטוארי ונתנה להם להבין שזהו העתיד הצפוי לה. "סביר להניח שהצגת החשש לגירעון הייתה משפיעה באופן מהותי על שיקולי העמיתים ברכישת יחידות גמול נוספות בקרן", אומר הדוח בלשון המעטה.
עוד העלתה הביקורת, כי אף שהקרן היא בבעלות הלשכה, מיעט הוועד המרכזי לדון בענייניה. משנת 2001 לא הוצגו בפני הוועד המרכזי דוחותיה הכספיים והאקטואריים של הקרן, וממילא לא נדונו על ידו.
הנושא הבא כבר מציג עבירות על החוק בהתקשרויות הלשכה. רק הוועד המרכזי ומחוז ת"א מינו ועדות מכרזים, ואילו מחוזות ירושלים, חיפה, דרום וצפון לא מינו ועדות מכרזים, וההתקשרויות במחוזות אלה אינן נעשות באמצעות ועדת מכרזים, גם כאשר הדבר נדרש על-פי החוק. למרות קיומה של הוועדה, גם הוועד המרכזי ביצע התקשרויות מסוימות שלא באמצעות מכרז, אף שעל-פי היקפן נדרש לפי החוק לקיים מכרז.
נושא נוסף הנוגע לשקיפות, או ליתר דיוק להיעדרה, הוא תקציבי הלשכה והמחוזות. תקציב הלשכה עמד אשתקד על 58 מיליון שקל, 70% מתוכם - מדמי חבר. "השקיפות התקציבית בלשכה היא נמוכה; תקציב הלשכה מתפרסם באתר האינטרנט של הלשכה אך אינו כולל דיווח על הביצוע של הפעולות שנכללו בתקציב השנה הקודמת; תקציבי המחוזות אינם מתפרסמים כלל באינטרנט או בכל פורום ציבורי אחר".
לבסוף מוצא לינדנשטראוס, כי למרות חשיבותה של ועדת הביקורת בתהליך הביקורת בלשכה, והקביעה בנוהל שעל המועצה הארצית לבחור ועדה זו, הרי שב-13 השנים שחלפו מאז שאושר הנוהל במועצה הארצית - היא עדיין לא בחרה ועדת ביקורת. "בהעדר ועדת ביקורת בלשכה לא מתבצע כראוי הליך תכנון הביקורת, לא מתקיימים דיונים סדירים בוועד המרכזי ובמועצה הארצית בנוגע לממצאי הביקורת ולהמלצותיה, ולא מתקיים מעקב אחר תיקון הליקויים", קובע המבקר.
