שביט תקשורתי

נסתרות הן דרכי התבונה והיושר, במיוחד כאשר המדובר בעיתונאים שיש להם אג'נדה פוליטית. בעיתון הארץ של סוף השבוע פורסם מאמרו של ארי שביט, "על מה ולמה רגשנו השבוע", שלכל הדעות, נחשב לעיתונאי בכיר דוגמת אלה המנסים במאמריהם להשפיע על דעת הקהל הישראלית. זו זכות בסיסית שיש לכבד אותה, ועל הקוראים יהיה לקבוע מה ראוי ומה לו. זו הדמוקרטיה, לטוב ולרע.

במאמרו, מלמד מר שביט קטגוריה על העיתונות שעסקה בכל השבוע שעבר בפרשת נתניהו במקום בעניינים יותר חשובים, דוגמת ביקורת מתמדת על הממשלה. מוזר שמר שביט מנסה להפוך את היוצרות וליצור מצג שווא בעצמו, ולא כפי שהוא טוען כלפי חבריו.

וכך כותב מר שביט: "מה היה לנו כאן. מדוע מדינה שאחמדינג'אד לפתחה עסקה באופן כל כך אינטנסיווי ב-131,000 שקל שלא היא הוציאה. על מה ולמה רגשנו השבוע. מה הפעיל באופן כה נמרץ את בלוטות הרוע". יש בדברים אלה כדי להדאיג כל קורא אינטליגנטי. ראשית, מה הקשר בין האיום האירני לבין השחיתות השלטונית שהגיעה לממדים מפלצתיים? האם על העיתונות חל איסור לעסוק באחת הרעות החולות של המדינה? האם האזרח אינו רשאי לדעת מה נבחריו עושים בכספו? מר שביט ודאי יודע שהתשובה היא חיובית, אך הוא מעדיף לנהוג ברטוריקה של פוליטיקאי: כדי להסיט את האש, מעלים לדיון את אירן ובכך קוברים את הויכוח, כי "למען המדינה" מותר לעשות כמעט כל דבר.

אגב, הדיקטטורים הגדולים ביותר השתמשו באותה רטוריקה נלוזה. מר שביט קובע מפורשות שהכסף שכביכול מר נתניהו הוציא, אינו כסף של המדינה. נניח שזה נכון, והכסף הוא של תורמים ידועים יותר או ידועים פחות, כי אז זה בסדר? מעניין מה מר שביט היה משיב.

לשיטתו של מר שביט נתניהו הוציא את כספו מכיסו הפרטי. האם מר שביט סבור שמי שמזוהה אם הדוק החגורה בגלל המדיניות הכלכלית, עליו לא חלה החובה לנהוג בצניעות? ובעצם, מדוע יעשה כך אם מעצבי דעת הקהל דוגמת מר שביט אינם מוצאים שום פסול!

ויש עוד טענה תמוהה מאוד בכתבתו של מר שביט: "תפקיד התקשורת בדמוקרטיה הוא לבקר את המערכת הפוליטית כולה, ממשלה כאופוזיציה. ואולם, במדינות מתוקנות התקשורת מגינה על החופש בכך שהיא מכוונת את עיקר כוח האש שלה נגד השלטון. במדינות פחות מתוקנות התקשורת משרתת את השלטון בכך שהיא מכוונת את עיקר כוח האש שלה נגד האופוזיציה. תקשורת שכזאת אינה מקיימת את התהליך הדמוקרטי הראוי, אלא מסכנת אותו".

אין זה ברור כלל מאיזו תורה של דמוקרטיה שואב מר שביט את אמירותיו הכה משכנעות. השחיתות אינה מבדילה בין שלטון לבין אופוזיציה, ובישראל שבעתיים. מי שהיום באופוזיציה, מחר יהיה בשלטון, וכך חוזר חלילה. על-פי אותו ההיגיון של מר שביט, הרי הביקורת הקטלנית על התנהגות מר נתניהו בהיותו ראש ממשלה הייתה מוצדקת: סיגרים יקרים, מטוס מיוחד שהוסב במיוחד למען משפחתו וכד'. זאת ועוד; גם בביקורת שנמתחה על מר ברק בהיותו איש פרטי לא הייתה מעשה מופלא של העיתונות. אין גבול להתחסדות. הרי מר שביט יודע על נקלה מה הבעיה של התקשורת שהוא חלק ממנה: רובה הוא עיתונות חצר של "אדמו"ר" זה או אחר.

העיתונאים ישראלים מרשים לעצמם לעשות לעוות את האמת לפי נוחותם, במקום לעסוק במקצועם לפי כללי האתיקה הבסיסיים. להזכיר למר שביט שרבים היו העיתונאים אשר הכו על חזם על חטא אי-הדיווח בפרשיות נוספות חמורות ביותר. הם עשו זאת משום שהם היו כלי שרת בידי אותם נבחרים, אותם שרתו נאמנה, על חשבון כל כללי האתיקה הבסיסיים.

היכן היו העיתונאים כדוגמת מר שביט שהלכו שולל אחר הסיפורים שמכרו הפוליטיקאים, מכל הקשת הפוליטית, והתבררו כמעשי רמייה ושחיתות? אין כאן המקום להזכיר את כל פרשיות השחיתות, כולל שחיתות מוסרית, שעיתונאים נמנעו מלחשוף אותם שמא פטרוניהם יפגעו.

מאז מלחמת לבנון השנייה למר שביט יש מטרה ברורה והיא להביא לסיום כהונתה של הממשלה הנוכחית, ודאי של ראש הממשלה אולמרט. אין יותר לגיטימי מכך שעיתונאי יביע את דעתו לגבי ראש ממשלה ואפילו יקרא להדחתו. זה נכון לגבי מר אולמרט, מר נתניהו, מר ברק וכל פוליטיקאי אחר, אך מכאן ועד לגיוסם של טיעונים מופרכים, הדרך ארוכה.

קואליציה ואופוזיציה, ימין ושמאל, אינם חשובים כאן. מה שחשוב הוא לבער את השחיתות המכלה כל חלקה טובה. מי מבין הנבחרים, מראש הממשלה ועד אחרון הח"כים שסרח, חייב להיות מושא לביקורת, ועל כל אחד לתת את הדין על כך, רק אם ימצא אשם. זו דמוקרטיה אמיתית ולא דמגוגיה זולה.