בית משפט השלום בירושלים חייב (13.8.03) את מלון גולדן טוליפ פריוילג' שבים המלח, לפצות את שלומית קליין, שהחליקה ונפלה ביציאה מהחמאם של המלון, בשל מים וסבון שהיו על הרצפה, וכתוצאה מכך נגרם לה שבר בחוליית הזנב שבעמוד השידרה, בסך של כ-54,000 ש"ח.
קליין (45), התארחה יחד עם בעלה במלון בנובמבר 99', ושהתה בחמאם. כשיצאה ממנו ולפני שהגיעה לדלת היציאה, החליקה על מים וסבון, אשר היו על רצפת החמאם. כתוצאה מכך נפלה על הגב באזור עצם הזנב, ונפגעה בחלקי גוף שונים.
בתביעתה טענה, באמצעות עו"ד גיל הראל, כי "במבט רגיל אל הרצפה לא היה ניתן לראות את המים והסבון אשר היו על הרצפה ורק כשנפלתי, ראיתי כי יש על הרצפה מים וסבון. בזמן ובמקום נפילתי, לא היו קיימים משטחים מונעי החלקה, לא שטיחים מונעי החלקה וכן לא היו ידיות אחיזה אשר בהן ניתן לאחוז במטרה למנוע את ההחלקה".
התובעת: המלון לא נקט באמצעי בטיחות
עוד טענה, כי יודעת היא שרצפת החמאם רטובה ועל-כן נזהרים בה, ולכן נעלה נעליים שמונעות החלקה ועשתה כל שניתן על מנת להיזהר. לדבריה, בעלה ראה את נפילתה וגם קצינת בטחון ורופא של המלון שבאו לאסוף אותה רשמו זאת בדוח, אולם הם מסרבים להעביר את הדוח לעיונה.
כמו כן, טענה התובעת, המלון אחראי לנזקיה, מאחר ולא התקין במקום שטיחים מונעי החלקה, לא הציב שילוט המזהיר מפני החלקה ולאחר התאונה אף לא ניתן לה טיפול רפואי מתאים.
המלון וחברת הביטוח טענו, באמצעות עו"ד אריה כרמלי, כי "אין לקבל את גירסת התובעת ובעלה כי במקום היו מים וסבון, שכן במסגרת תביעה קטנה שהגישה התובעת לבית המשפט לתביעות קטנות, כארבעה חודשים לאחר הנפילה, כתבה כי ההחלקה אירעה "כנראה מסבון ומים" ולא בצורה בטוחה, כפי שהעידה בתובענה זו".
עוד טענו הנתבעים, כי לא הוכח שהנפילה אירעה עקב סבון שהיה במקום, ואף אם כך הדבר כי אז המדובר בכמות מזערית של סבון שלא ניתן היה לראות ואין להניח כי הגבירה את הסיכון שבהחלקה על רצפת החמאם הרטובה.
בית המשפט הצליח לפשר בשאלת גובה הנזק
בית המשפט ניסה להביא את הצדדים לפשרה, אולם הצליח להביא להסכמה רק באשר לשאלת גובה הנזק, ולא בשאלת עצם האחריות של המלון וחברת הביטוח שלו - הדר חברה לביטוח בע"מ - שנתבעה אף היא. לפיכך, כל שנותר לבית המשפט הוא להכריע האם המלון התרשל ולפיכך נושא באחריות לנזקיה של קליין.
השופט אהרן פרקש החליט, כי הוא מעדיף את גירסתה של התובעת על-פני זו של הנתבעת, וקבע כי אין בחוסר ההחלטיות שהפגינה בתביעה הקטנה שהגישה, לעומת תביעה זו, כדי לפגום באמינותה.
השופט הוסיף, כי "עדותה של התובעת ובעלה, כי החליקה גם כתוצאה מסבון שהיה במקום, מתחזקת בכך שהנתבעים מצידם נמנעו מלהביא ראיה כלשהי, אף לא כזו שאולי יכולה היתה להפריך את גירסת התובעת... לו אמנם בדוח, שיש להניח שנערך בסמוך לאירוע, על-ידי קצינת הביטחון של המלון, היו רשומים דברים אחרים מאשר גירסת התובעת ובעלה, היה הדוח מוצג לבטח. הנתבעים גם לא הביאו נימוק כלשהו לאי-הצגת הדוח מטעמן".
"הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית
של הבעלים כלפי המבקרים במקום"
בית המשפט בחן את קיומה של חובת זהירות מושגית, שמשמעה האם סוג המזיקים שאליו משתייך המזיק, חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים, שאליו משתייך הניזוק, בגין סוג הנזק שהתרחש. התשובה לכך במקרה זה הינה חיובית: "הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית של הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה".
במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית, נשאלת השאלה האם המזיק הספציפי (המלון) חב חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי (התובעת), בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה.
לשאלה זו שני היבטים: 'הצפיות הטכנית' - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי, בקווים כלליים. השני, 'הצפיות הנורמטיבית' - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.
התובעת טענה, כי "אין ספק, כי כל בית מלון סביר יכול לצפות החלקתו של אורח המלון הדורך על מים וסבון על רצפת החמאם, מקום בו אין שלטי אזהרה בדבר סכנת ההחלקה ואין משטח המונע החלקה ואין ידיות אחיזה שיש בהם למנוע את ההחלקה". כמו כן, אין זה טבעי שבחמאם ישתמשו בסבון.
הנתבעים טענו, כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתקיימת, שכן התאונה נבעה מהסיכונים הטבעיים שבכניסה למקום כדוגמת החמאם, שמטבעו רצפתו רטובה בדרך קבע, וסכנת ההחלקה במקום שכזה איננה מטילה חובת זהירות מיוחדת על בעל המקום, ואינה מקימה אחריות כלשהי.
סיכון בלתי סביר הוא זה שהחברה רואה
כחמור מספיק כדי שיינקוט אמצעים למונעו
השופט פרקש ציטט מקביעתו של הנשיא ברק, לפיה חובת זהירות קונקרטית לא תחול כשמדובר בסיכון סביר. הסיכון הבלתי סביר - "הוא אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת, כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו".
במקרים של החלקה, נעשו בפסיקה אבחנות בין סכנה רגילה לסכנה שאינה רגילה, בין היתר על-ידי אבחנה בין נוזל או חומר אחר המצוי במקום באורח טבעי, שאז הנטייה לסווג את הסכנה כ"רגילה", היינו, סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה, ואין חבות בגינה, כגון מים ומי סבון בבית מרחץ, או בוץ ליד מסילת ברזל, לבין נוזל אחר שהימצאותו במקום אינו טבעי, או חומר כזה שמחייב נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים, שאז הנטייה היא לסווג את הסכנה כ"בלתי רגילה", כגון שמן על רצפת מטבח, או סבון ושמן על רצפת אולם ייצור בבית חרושת.
לכאורה מדובר בסיכון רגיל
אך המלון לא נקט באמצעי זהירות
"במקרה דנן", קבע השופט, "החלקתה של התובעת אירעה על מים וסבון בחמאם שבבית המלון, ולכאורה, המדובר בסיכון רגיל, שבגינו אין לקבוע חובת הנתבעים. כך היה במקרים דומים כאשר קטין נפל בסמוך לבריכה בפארק קנדה כתוצאה מהחלקה על המים, או בנפילה בעת יציאה מהג'קוזי במלון".
אך עם זאת, "סבורני, כי במקרה שלפנינו היה על המלון להניח מרבדים המונעים החלקה, אף אם לא בכל שטחו של החמאם, כי אז לפחות בקטע הפרוזדור המוביל ליציאה מן החמאם, וזאת על מנת למנוע מהיוצאים ממנו להחליק", וזו הסיבה להבחנה בין מקרה זה ובין המקרים הדומים שהובאו לעיל.
השופט מודע להשלכה שיש לכך, ונזהר: "אין בעמדתי בפסק הדין הזה להרחיב ולומר, כי מסביב לכל הבריכות יש להניח מרבדים למניעת החלקה, אף כי אין ספק כי הנחתם היתה מונעת נפילות והחלקות רבות. אולם, כאשר המדובר בחמאם, חדר לא גדול בבית מלון, לפחות בקטע היציאה ממנו, יש להניח, לעמדתי, מרבדים שכאלה. צא וראה. על אף שהתובעת נעלה נעליים שנועדו למנוע החלקתה לא נמנעה התאונה, והמלון לא עשה מאומה כדי למנוע החלקה".
לפיכך, חייב השופט את הנתבעים לפצות את התובעת עבור נזקיה בסך 42,500 ש"ח, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 11,500 ש"ח.
ת.א. 4960/01 שלומית קליין נ' מלון גולדן טוליפ פריוילג' ואח'
