התנועה האיסלאמית בישראל, המחזקת את כוחה בקרב הציבור הערבי, מציבה אתגר הולך וגובר על קיומה של ישראל כמדינה יהודית והתבטאויות בכיריה מעלות שאלות באשר לנאמנותה למדינה, לקשרים בינה לבין ארגוני טרור ולתמיכה בפעולות טרור נגד ישראל. בראיון לעיתון הירדני "אל-רד" (תעתיק ע"ד), שהתפרסם באתר התנועה האיסלאמית ב-2 במרס 2008, הבהיר חבר הכנסת איבראהים עבדאללה צרצור, יו"ר סיעת רע"מ תע"ל, כי "כניסת התנועה האיסלאמית לכנסת אין משמעותה הכרה בלגיטימיות של הכיבוש", הווה אומר: לשבועת האמונים למדינה אין כל ערך בעיניו.
את היעד האמיתי של תנועתו הגדיר צרצור בחידוש השלטון האיסלאמי בכל העולם הערבי ובכלל זה בפלשתין. כיעד ביניים, אמר צרצור, פועלת התנועה האיסלאמית להשיג אוטונומיה תרבותית לערביי ישראל "כדי לשמור על האחדות ועל הזהות" והיא תומכת בקיום מו"מ בין הצד הפלשתיני לבין ישראל "במקביל להתנגדות". משמעות המילה "מוקאוומה" (התנגדות) בטרמינולוגיה הפלשתינית הינה המאבק על כל ביטוייו, כולל המזוינים. חיזבאללה וחמאס מתארים את המאבק בישראל, הכולל שיגור טילים ופיגועי התאבדות, כחלק מ"ההתנגדות". צרצור, אגב, הודה בגלוי שהתנועה האיסלאמית נמצאת בקשר קבוע עם הנהגת החמאס.
גם מנהיגה הרוחני של התנועה האיסלאמית ומייסדה, השיח' עבדאללה נימר דרוויש, העניק באחרונה לגיטימציה למאבק המזוין שמנהלים הפלשתינים נגד ישראל. במאמר שפרסם בביטאון התנועה האיסלאמית (גיליון 583, 11.4.2008), מסביר דרוויש כי ישראל הינה אחד הביטויים האנושיים של "השטן", ולפיכך המוסלמים מצווים להילחם בה באותה נחישות שבה הם נלחמים נגד השטן עצמו "אין מקום לעולם למצב של שלום".
למען הסר ספק באשר לכוונותיו, טוען דרוויש כי ביטויי "הכיבוש" השונים הינם בגדר "מלחמות שטניות המופנות נגד האנושות", ועל בסיס זה הוא מציין כי ההתקפות והעוול מהם סובל העם הפלשתיני הינם תוקפנות נגד האנושות כולה. מסקנתו של דרוויש ברורה וחד-משמעית - המאבק הפלשתיני נגד ישראל מוצדק. וכך הוא כותב במאמרו:
"בלימת התוקפים וההגנה על העשוקים (הווה אומר: בג'יהאד) הינה חובה הלכתית ואנושית וכל מי שמגלה אוזלת בביצוע חובה זו הרי הוא כמי שאינו מקיים את ההלכה האיסלאמית כולה ומתכחש לאנושיות... על יסוד זה, עמנו הפלשתיני אינו מגן רק על עצמו או על הערבים והמוסלמים, אלא הוא מגן על האנושות כולה והכבוד הרמוס שלה תחת רגלי העושקים. המרוויח מהמאבק של עמנו הפלשתיני הוא העם בישראל אשר המאבק של עמנו משחרר אותו מקללת הכיבוש".
את יחסה האוהד במשתמע לטרור מבטאת התנועה האיסלאמית גם בהגדרתה את כל הטרוריסטים הפלשתינים המרצים עונשי מאסר בישראל כ"אסירי חירות" ובדרישתה לשחררם לאלתר. אי הדרישה למצות את הדין עם הרוצחים, וההתייחסות אליהם כ"גיבורים" עשויה להתפרש בציבור הערבי כמעניקה לגיטימציה למעשיהם ובכל מקרה כמתן גיבוי מובטח מראש לאחר ביצועם.
בסיכומו של דבר, הממסד הישראלי והתנועה האיסלאמית מצויים בתהליך של התנגשות העלולה להיות אלימה כדרך של "המלחמה בשטן". הקמת מדינה פלשתינית, או ישות פלשתינית עצמאית באיו"ש, עשויה לזרז תהליך זה.
