אנשים שקופים מול אנשים אטומים

דיאלוג בלתי אפשרי

רק מי שהיה שם יודע עד כמה המערכת לא רואה אבות ומכחישה את המציאות. מציאות כל כך הזויה שלא ניתן בכלל לשכנע את הציבור שהיא אכן קיימת. בילי מוסקונה לרמן נקטה בדרך המקובלת והיא לגלות אמתפתיה כלפי הטענות של האבות ובהתנשאות של הבנה ייחסה את טענותיהם לאופיים הגברי.

הדיאלוג בין המינים הוא בלתי אפשרי כי זהו דיאלוג של אבות שקופים מול אנשים אטומים. אחרי כל כך הרבה שנים בהם האטימות מול השקיפות גרמה לילדים לגדול עם נזקים רגשיים לא מבוטלים, ברור שאף אחד לא ירצה לפתוח חלילא את תיבת הפנדורה, שחס וחלילא לא ישאל איפה הוא היה כאשר מחקו לילד תמים אבא מסור וטוב ופצעו את נפשם של שניהם.

המערכת יותר חשובה מהילדים

פקידת הסעד הראשית שדיברה בתוכנית, הגברת רונית צור, אחראית על ההמלצות שמוגשות או לא מוגשות לבית המשפט. אותה רונית צור מנחה את המערכת להגן על עצמה, וזה כולל לשקר ואף מדגימה זאת בחתימתה האישית עטופה בהמון אמפתיה לכאורה. מאחר שמדובר במידע חסוי שאין לאף גוף סמכות לחקור בו, יכולה פקידת הסעד הראשית לטעון על כל משפחה טענות שאין להן קשר למציאות ויהיה קשה עד בלתי אפשרי להפריך זאת.

השופטים מעבירים הלאה

השופטים אינם מעוניינים לקחת אחריות על החלטות כבדות משקל אלו ומעדיפים להוות חותמת גומי על המלצות פקידות הסעד. השופטים בבתי המשפט למשפחה אינם מכריעים על סמך האמת בקובעם את גורלם של הילדים בהחלטות שהן לעתים בלתי הפיכות, אלא על סמך הפרשנות בתסקירים המוגשים להם על-ידי פקידות הסעד. מעטים השופטים שיעזו לשאול שאלות ולהטיל ספק במהימנותם של עובדים לא מיומנים אלו. בחירה קלה עשה השופט גרניט בכדי להשקיט את מצפונו כאשר פירגן לפקידות הסעד על עבודתן, בכך הוא למעשה הסיר מעצמו את הצורך לחקור מהי האמת ולשאול שאלות, האם בתי המשפט אינם לעתים חותמת גומי על המלצות לא מקצועיות ולא רגישות?

אין ביקורת

מרבית המשרדים הממשלתיים מחזיקים מנגוני ביקורת פנימיים טובים יותר וטובים פחות. בנוסף רשאי אזרח להלין אצל נציב תלונות הציבור ואף לגשת לבית המשפט, כל המערכת הזו כלל איננה קיימת כאשר דנים בדבר החשוב ביותר והיקר ביותר שיש להורים המתדיינים - ילדיהם שבשבילם הם מוכנים לעשות הכל - במשרד הרווחה אין מנגנון בקורת.

נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה מנוע מראש לבחון תלונות הקשורות לפקידות הסעד בהנחה שזה תפקידו של השופט שמעביר את מלוא האחריות בחזרה לפקידות הסעד.

גם ערר למערכת השיפוטית לא מעשי וזאת מאחר שבתי המשפט כלל אינם ערוכים לתת מענה בזמן סביר למצוקה של ילד שנותק באכזריות מאחד מהוריו, לרוב נותק מאביו ולעתים אך מביתו.

סחבת מכוונת

פקידות הסעד יודעות שכאשר התיק רגיש עדיף להשהות את הגשתו עד לרגע האחרון ובכך לא לאפשר להורים להתכונן למציאות הוירטואלית הכתובה בו ובהחלטת שופט עמוס להפוך את התסקיר למציאות האמיתית ואת האמת ללא רלוונטית יותר.

כיתת יורים

הוועדות רבות המשתתפים אותן מקדמת רונית צור ועליהן היא דיברה בכתבה, הן כמו הוצאה להורג על-ידי כיתת יורים ולא על-ידי רובאי צלף ויחיד. כאשר אדם נשפט למוות במשפט בזק ויש ספק רב אם הוא בכלל אשם, מתחשבים בעומס הרגשי שיהיה מותר על מצפונו של מי שנגזר עליו להוציא להורג. לפיכך, הונהג כי הוצאה להורג נעשיית על-ידי כיתת יורים, בה כל אחד יוכל להגיד לעצמו שלא הוא לחץ על ההדק, ולא יהיה ניתן יהיה להטיל אחריות אישית על אף אחד מהיורים. כפי שרונית צור אמרה בכתבה - המלצות לבית המשפט אינן נכתבות על-ידי עובד סוציאלי יחיד אלה כולם אחראים למתן הגושפנקא למציאות הלא מציאות ואף אחד אינו נושא באחריות אישית. בדרך זה ניתן להצדיק את הצורך בשכירי חרב נוספים במקום לייעל את עבודתם ולהגדיל את מקצועיותם של הבודדים.

ילדים מוחזקים כבני ערובה ע"י פקידות הסעד

מי שאיתרא מזלו והקשר של ילדיו עמו תלוי בפקידות הסעד חייב להיזהר פן יעיז להלין על תפקודם של אלו. הילדים מוחזקים כבני ערובה בכדי למנוע מהורים ובעיקר מהאבות להלין על המערכת - מי שמעיז להלין על מערכת הרווחה מסתכן בכך שיעלילו עליו עלילות שווא ויפעלו לפגוע בילדיו - כנקמה.

מיסחור מצוקת הילדים

אותם 1,200 אבות שעל-פי רונית צור חידשו פקידות הסעד את הקשר שלהם עם ילדיהם, למעשה נותקו מילדיהם דווקא בגלל תפקודן הלקוי של אותן פקידות סעד. אומנם תיקון נזקים ולו לילד אחד ואבא אחד עדיף על כלום, אבל את הצלקות הרגשיות שהושארו במשפחות אלו כבר בלתי אפשרי לתקן. בעצם שיבוש הקשר של ילד מהוריו נוצר מצב קשה יותר, המשמר את ה"צורך" בפקידות הסעד.

מומחים למראית עין

לעתים, כאשר לאבא השקוף יש את כוחות הנפש הנדרשים ואת העוצמה לא להיעלם מול דורסנות המערכת - ימנה בית המשפט מומחה פרטי שיבצע סט מבחנים פסיכולוגים לא רלוונטיים. גם תוצאות מבדקים אלו מושהים בטרם הגשתם לבית המשפט בכדי שקבוצה לא מיומנת של עובדות סוציאליות יאשררו אותו וימנעו מדיעות שאינן עולות בקנה אחד עם הקו הפמיניסטי הקיצוני לחדור למערכת.

לסיכום

יפעת קידר נגעה ברמיזה בלבד בנושא כאוב ורגיש, שבו מדינת ישראל על מגוון מוסדותיה פועלת לרעת האזרח ופוגעת בילדים עצמם הרבה מעבר לפגיעה שנכפתה עליהם בלאו הכי עקב העימות בין הוריהם. חבל שהתוכנית לא גרמה לפעולת תיקון נמרצת של רונית צור עצמה ולו לאבא אחד בלבד בכדי שבסיומה יהיה גם "הפי אנד".