מגרש שלא ניתן לבנות עליו - לא יופחת מגימלה

חלקת אדמה עליה ניתן לבנות נחשבת כנכס לעניין זכאותו של בעליה לגימלת הבטחת הכנסה. ואולם, אם מימוש האפשרות בלתי סביר, אין להפחית את שווי החלקה מן הגימלה. כך קבע (6.3.12) בית הדין הארצי לעבודה.

מוחמד קוזלי משפרעם מקבל גימלת הבטחת הכנסה מאז 2001. הוא הבעלים של מגרש ששטחו 620 מ"ר והצמוד לביתו, ואשר שוויו הוערך ב-114,000 שקל בידי שמאי מטעם המוסד לביטוח לאומי. לאור זאת קבע הביטוח הלאומי, כי יש להפחית כ-800 שקל לחודש מגמלתו של קוזלי, אם כי במהלך הדיון המשפטי מחל על חוב נטען של 20,000 שקל בגין גימלה עודפת. בית הדין האיזורי קיבל את עמדת הביטוח הלאומי, אך בית הדין הארצי קיבל את ערעורו של קוזלי.

השופט עמירם רבינוביץ אומר, כי ככלל - מגרש עליו ניתן לבנות הוא נכס, שאת שוויו יש להפחית מן הגימלה. ואולם, במקרה הנוכחי שוכנע בית הדין, כי קלושים הסיכויים שקוזלי יוכל לממש את זכויות הבנייה על המגרש, לאחר שהשמאי קבע שהדרך המעשית היחידה העומדת בפניו היא למכור את המגרש לצד שלישי. בעקבות זאת אומר רבינוביץ:

"במקרה הנוכחי קיים פוטנציאל למכירת הזכויות לבעלי מגרשים סמוכים כדי להשלים את שטחם לשטח מגרש הנדרש לבניית בניין חדש, או על-מנת להגדיל את אחוזי הבנייה של המגרשים הסמוכים. יחד עם זה אופציה זו תלויה בתנאים נוספים שאינם תלויים במערער עצמו. תנאים אלה הם כאמור קיומם של בעלי מגרשים סמוכים, כלומר אין מדובר בשוק בלתי מוגבל אלא בשוק מצומצם של בעלי מגרשים סמוכים בלבד; מוכנות של אותם בעלי מגרשים סמוכים לרכוש את הקרקע העודפת; יכולת בעלי המגרשים הסמוכים לממן את הרכישה. חוסר הוודאות בקיומם של תנאים אלה במקרה הנוכחי צריך לעניות דעתי לפעול לטובת המערער.

"המערער הרי הוא זה שאמור לממש את אותה קרקע עודפת כדי להימנע מלהיזקק לקופת הציבור. ברם, במקרה הזה, סימני השאלה לגבי יכולת המימוש מובילים אותי למסקנה, שאין לראות בקרקע העודפת בנסיבות הקיימות כקרקע שניתן להפיק ממנה הכנסה שתשלול ממנו את גמלת הבטחת ההכנסה".

השופט שמואל צור הסכים עם רבינוביץ, תוך שהוא מדגיש את ייחודו של המקרה הנדון: "הדרך היחידה לממש את ה'קרקע העודפת' היא על-ידי מכירת חלק זה לאחד מן השכנים על-מנת שתהווה השלמה לחלקתו של השכן. זוהי מציאות מיוחדת שאינה אופיינית לנכס מקרקעין 'פנוי'. מדובר במצב מיוחד בו יכולת המימוש של החלקה תלויה בצרכיו, ברצונו וביכולותיו של השכן. מדובר למעשה בחלק מחלקת קרקע שאינה בבחינת 'מטבע העובר לסוחר' אלא נכס שמימושו אינו אפשרי אלא בהתקיים תנאים מסויימים שלמערער אין שליטה לגביהם. במצב זה, ובהעדר תשתית של עובדה המצביעה על יכולת קונקרטית לממש את הרכוש, אין זה ראוי מבחינת תכלית חוק הבטחת הכנסה לייחס למערער שווי של רכוש שמימושו אינו אקטואלי".