יהודייה שנחשפה להתעללות הנאצים באביה בלוב, הוכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את ערעורה של רינה מכלוף על החלטת ועדת הערר שלא להכיר בה, וזאת למרות השיהוי שבהגשת ערעורה ולמרות שהלכה לעולמה בטרם התבררה תביעתה.
מכלוף הגישה את תביעתה בשנת 2001, היא נדחתה שנה לאחר מכן והגישה את ערעורה לבית המשפט בשנת 2010. לדבריה, אביה הוכה מכות רצח משום שסגר את חנותו בשבת בעת ששלטו הנאצים בטריפולי, ומשפחתה נאלצה לברוח מן העיר ולנדוד ממקום למקום. מכלוף טענה, כי נכותה הנפשית נגרמה כתוצאה מאותן רדיפות, אך משרד האוצר דחה את תביעתה וגם ועדת הערר דחתה אותה.
השופטת
יהודית שבח קבעה, כי בניגוד למסקנת ועדת הערר - בריחת המשפחה נבעה מפחד הגרמנים. היא מזכירה, כי בית המשפט העליון כבר קבע שעילת הנרדפות קיימת לא רק כאשר התובע היה קורבן לאלימות ממשית, אלא גם כאשר פחד בצורה מוצדקת מפני מעשי אלימות גרמניים. שבח התייחסה גם לפרשנות לחוק הגרמני, לפיה רק מי שנכח בזמן שקרוב משפחתו היה קורבן לאלימות יוכר כנכה. היא אומרת, כי פסיקה מאוחרת יותר מתחה ביקורת על פרשנות מצמצמת זו וקבעה שגם מי ששמע על האלימות מכלי שני יוכל להיות מוכר כנכה.
לבסוף דנה שבח בטענתה של המדינה לפיה מכלוף הגישה את ערעורה לבית המשפט בשיהוי של שמונה שנים, ולפיכך אין לקבל את תביעתה להכרה כבר משנת 2001. לדבריה, מועד הזכאות יכול לנוע בין שני קצוות: המוקדם שבהם יהיה הגשת התביעה המקורית, והמאוחר שבהם - יום הפנייה לבית המשפט. במקרה הנדון קבעה שבח, כי איזון האינטרסים והעובדה שמכלוף אינה בין החיים מצדיקים לקבוע את הזכאות על ינואר 2005. הזכאות תועבר לעזבונה של מכלוף, אם יקבע פסק דין חלוט שיורשיה זכאים לקבלתה.
השופטים
יצחק ענבר ו
שאול שוחט הסכימו עם שבח וקבעו, כי את שאלת קביעתו של מועד זכאות אחיד ניתן להותיר לעת מצוא, ואין מקום להיכנס לסוגייה זו בפסק הדין הנוכחי. מכלוף יוצגה בידי עו"ד אשר פדלון, והמדינה - בידי עוה"ד עודד סמל ושרה שוהם.
