ה-6 באוגוסט 1945 היה אחד הימים המפורסמים ביותר והמשפיעים ביותר בתולדות המאה העשרים ויש שיאמרו בהיסטוריה כולה. באותו יום השליכה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה על העיר היפנית, הירושימה. 19 שנים לאחר מכן, ב-10 באוקטובר 1964, הצית יושיהורי סאקאיי את האש האולימפית בבירה טוקיו. סאקאיי נולד 19 שנים קודם לכן בפרברי הירושימה ממש באותו יום גורלי. סאקאיי הוא סמל. בעודו מטפס בנחישות במעלה המדרגות באצטדיון האולימפי החדש, סאקאיי - שכונה "ילד האטום" - סימל עבור היפנים ועבור העולם כולו את יפן החדשה.
סאקאיי לא היווה רק דימוי ליפן החדשה, הפתוחה, המתקדמת, זו שמנהלת יחסים כלכליים ודיפלומטיים עם המערב - אלא גם רעיון אולימפי חדש. כאשר הברון הצרפתי פייר דה קוברטן הגה את המשחקים האולימפיים, הוא דיבר על מושגים כמו אדם נאור, מתקדם, כזה ששואף לכונן שלום בעולם דרך הספורט. הרעיון הזה התערער קשות 20 שנים לאחר מכן, כאשר המשחקים בוטלו בשל מלחמת העולם הראשונה ועבר לחלוטין מן העולם ב"אולימפיאדה הנאצית" של 1936. הרעיון החדש הוא דווקא על האומה הנאורה, האומה המתקדמת. אדם חדש? ממש לא. יותר בכיוון של עולם חדש. נשמע מוגזם? חכו רגע.
המשחקים האולימפיים ה-18 סימלו בדיוק את הרעיון הזה. אחרי ששיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה, היפנים רצו לנפח את החזה ולהכריז בפני העולם כולו "יש יפן אחרת". עבור ארץ השמש העולם מדובר בהזדמנות שניה. הזדמנות להשלים את המעבר מאויב ותיק שמחרחר מלחמות לאומה של שלום, אשר אינה מאיימת על אף אחד (החוקה הפציפיסטית שהתקבלה במדינה ב-1947 שמונעת ממנה לקחת כל צד במלחמה ובעימות כלשהם, היא עוד דוגמא לכך). אפשרות לזכות באהדה ובהכרה בינלאומית. כאן יש לציין כי טוקיו הייתה אמורה לארח את המשחקים ב-1940, אחרי ברלין הנאצית. אז יפן רצתה לנצל את המשחקים לצרכי הפגנת עוצמה, לאומיות ותעמולה פשיסטית. כאמור, ב-1964 הנרטיב היה שונה לחלוטין.
בנוסף, זו הייתה הזדמנות להראות לעולם כי יפן היא גם סמן ימני ומוביל מבחינה טכנולוגית. לראשונה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים, הם שודרו בשידור ישיר, בצבע ולכל מדינות העולם. זאת הודות לשיתוף פעולה עם ארצות הברית (מי בכלל היה יכול להעלות על דעתו דבר כזה אחרי אירועי פרל הארבור והירושימה-נגאסקי?). שדה התעופה הבינלאומי של טוקיו שופץ מן היסוד ואפילו ה"שינקנסן", הרכבת המהירה ביותר בעולם דאז, שבנייתה הופסקה במלחמת העולם השניה, יצאה לדרך.
המשחקים האולימפיים בקיץ 1964 היו חלון הראווה של יפן, חלון שמדינות כל העולם יכלו להביט דרכו ולראות אומה שונה, ציביליזציה אחרת לחלוטין מזו שהכירו והתעמתו עימה חזיתית רק 19 שנים קודם לכן (זמן זניח בקנה מידה היסטורי). הכלכלה התאוששה וזינקה פלאים, התרבות המיוחדת שבה לתחייה וגם מרבית הפצעים מהמלחמה ההיא כבר הגלידו. ואין דרך טובה יותר מלהוכיח זאת אלא באמצעות הספורט, באמצעות גופו החסון של אותו יושיהורי סאקאיי והאש האולימפית.
קיץ 1964 שירת היטב גם את הוועד האולימפי, שבחר במודע ב-1959 להעניק לטוקיו את הזכות לארח את המשחקים מתוך רצון לחשוף את העולם המערבי למזרח המתחדש, להביא את המשחקים האולימפיים ואת הרעיון האולימפי לחלק אחר של הגלובוס, שלא תמיד קיבל את הייצוג הראוי. מעצם ההחלטה נוצרה היסטוריה, שכן עד טוקיו 1964 המשחקים האולימפיים לא הגיעו לאסיה, היבשת הגדולה והמאוכלסת ביותר בעולם. מאז הם ביקרו שם פעמיים נוספות בקיץ. בסיאול בשנת 1988 ובבייג'ין בשנת 2008 (ופעמיים נוספות בחורף: סאפורו 1972, נגאנו 1998).
יש הטוענים כי אחת הסיבות להחלטה היא בכלל חיבתו המפורזת של יו"ר הוועד האולימפי באותו זמן, אייברי בראנדג', לתרבות ולאומנות ביפן. אבל התוצאה היא שקובעת. המשחקים האולימפיים הפכו בשנים הללו לנחלת הכלל. משחקים של כל העולם ולא רק אירופה-אמריקה (גישה שלמעשה נולדה כבר בשנת 1956 עם אולימפיאדת מלבורן). השלב הבא בתהליך יהיה בעוד קצת יותר מארבע שנים, כשריו דה ז'ניירו תהפוך לעיר הראשונה מדרום אמריקה שמארחת את אירוע הספורט הגדול בתבל.
ובחזרה לטוקיו. אמרנו שהמשחקים היוו השתקפות של יפן החדשה ואכן הם היו מהמשחקים הגדולים שראתה היסטוריית הספורט האולימפי. 5,151 ספורטאים מ-93 מדינות עשו את הדרך עד ל"סוף העולם שמאלה" בשביל לצפות בטקס הפתיחה, שנחנך על ידי הקיסר הירוהיטו, ולקחת חלק באירועים אשר כללו 19 ענפי ספורט שונים ובהם הג'ודו, שערך בכורה ראשונה כענף אולימפי. המתעמלת הסובייטית לאריסה לטינינה זכתה ב-5 מדליות אולימפיות הפכה לספורטאית בעלת מספר המדליות הגדול ביותר בהיסטוריה (18), הישג בו היא מחזיקה עד היום (כנראה שיישבר על ידי פלפס בקיץ הקרוב בלונדון). השחיינית האוסטרלית דון פרייזר זכתה בפעם השלישית ברציפות במדליית הזהב במקצה ל-100 מטרים חופשי. ג'ו פרייזר, לימים אלוף העולם באגרוף במשקל כבד, חיקה את מוחמד עלי ואסף מדליית זהב אולימפית לרזומה. אבבה ביקילה, הפעם עם נעליים, רשם ניצחון שני ברציפות בריצת המרתון. ואלו רק חלק קטן מהספורטאים שכיכבו במשחקים ההם.
המקרה שאפיין אולי יותר מכל את הרוח האולימפית החדשה במשחקי טוקיו 1964 מדגיש גם את ההשפעה שיש למשחקים האולימפיים על הפוליטיקה הבינלאומית. אותו מקרה היה קשור למשלחת הגרמנית. באוגוסט 1961 הוקמה חומת ברלין, שחצצה פיזית בין מערב ומזרח ברלין ועשתה הפרדה אידיאולוגית בין גוש המערב הליברלי שבשליטת ארצות הברית, לבין גוש המזרח הקומוניסטי שבשליטת ברית המועצות. כבר ב-1962 מדינות המערב לא אישרו את השתתפותם של אתלטיים ממזרח גרמניה באליפויות העולם, שנערכו בארה"ב ובצרפת.
השתתפותה של מזרח גרמניה במשחקים האולימפיים בטוקיו הייתה מוטלת בספק גדול, אלא שכאן ניתן לראות את הכוח הרב של הוועד האולימפי הבינלאומי. הוועד דרש שתהיה משלחת אחת ומאוחדת של גרמניה (כפי שהיה במלבורן וברומא קודם לכן), כי אחרת קיום האירוע כולו יהיה בסכנה. גוש המערב ויתר וספורטאי מזרח ומערב גרמניה התאחדו תחת דגל אחד. אם להשתמש במטאפורה של ווינסטון צ'רצ'יל, אז לשבועיים אחדים בחודש אוקטובר ב-1964 נוצר פתח קטן ב"מסך הברזל", שאפשר איחוד מזערי ורגעי בין הצדדים. רגע של חום בשיא המלחמה הקרה. הרגע הזה לא חזר יותר ובמשחקי 1968 למזרח ולמערב היו משלחות נפרדות. תופעה שנשמרה עד נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה בשנת 1989.
מקרה המבחן של טוקיו מלווה עד היום את הוועד האולימפי הבינלאומי, כאשר הוא בוחר עיר מארחת. מאז הוועד מחפש לתת הזדמנויות חדשות למדינות ולערים שהן "לא מה שהכרנו קודם" ומאפשר להן לחשוף את עצמן מחדש לעולם. לרוב זה מצליח, מקדם את הספורט ואת העיר (למשל, סיאול 1988, ברצלונה 1992 וסידני 2000) ולפעמים לא (מונטריאול 1976, אתונה 2004), אבל בסך הכל הרעיון האולימפי החדש הוא מרתק. הספורט לא מעצב את האדם, אלא מציג קידמה אנושית ומבטל דעות ישנות. המשחקים האולימפיים לשירות האנושות והיחסים הבינלאומיים. ואל תופתעו אם בשנת 2020 טוקיו תארח את המשחקים פעם נוספת.
