למי פירגנו יתר על המידה בשם גאוות הלאום?

אלו ימים של חשבון נפש עבור תקשורת הספורט בישראל. האם אנחנו גורמים לשיח אלים? האם אנחנו פוגעים בענף? האם אנחנו אשמים בכך שאיש הכדורגל המצוי הוא ערס מהשכונה שרגע אחד נוגח במישהו ורגע לאחר מכן מתייצב מול המיקרופונים ומעיד שהוא בכלל רס"ב בצריפין, כאילו זה אמור להיות איזשהו אליבי ולא עדות מוצקה מאין כמותה לכך שמדובר בערס מהשכונה? אם שואלים אותי, אנחנו בכלל חייבים חשבון נפש על משהו אחר, ואין זמן טוב יותר מיום העצמאות כדי לגשת אליו. להלן, טופ 5 'זקפה לאומית'.

5. יוסי בניון
במקרה של יוסי בניון, זו יותר התקופה מאשר הוא. גם לפניו הרי היו ליגיונרים שכל פאס שלהם היה בישול וכל שני צעדים על המגרש היו "בלט למרות יום בינוני של חבריו" אבל בניון הוא הליגיונר הראשון של עידן המידע. ברקוביץ' ורביבו זכו לשבחים אבל יש גבול להשתפכות שאפשר לבצע מעל גבי שני עיתונים ומבט ספורט. לעומת זאת, ברגע בו בניון כבש את אותו שער ארור בסנטיאגו ברנבאו, היו כל כך הרבה פלטפורמות שהתעסקו בזה. תאמינו לנו, היינו צריכים לתרגם את מה שכתוב בכולן ולעשות מזה ידיעת תגובות עולם.

4. גל פרידמן
זה המקום בו ענינו על אחת השאלות המפורסמות בהיסטוריה והוכחנו שעץ שנופל ביער בלי שאף אחד נמצא לידו לא רק שומעים, אלא גם רואים, מרגישים ואם זה עץ באמת מיוחד אז לימור לבנת תגיע לברך אותו על העבודה הטובה. מדליית הזהב הראשונה של ישראל היתה כל כך מרגשת. כולנו זוכרים איפה היינו כשאמיר בר שלום, מוכה מחלת ים על גבי סירת משוטים באיזשהו חוף נידח ביוון, בישר לנו עליה. בשאר העולם התרבותי צריכים לראות הישג ספורטיבי כדי להתרגש ממנו אבל לא אנחנו. האינטליגנציה הרגשית שלנו עד כדי כך גבוהה.

3. דורון שפר
ב-1997 אריזונה זכתה בטורניר ה-NCAA, זה שכולם מכירים בתור 'מארץ' מאדנס'. השחקן המצטיין של הוויילדקאטס לאורך כל הטורניר וגם בפיינל פור, כולל בניצחון על קנטאקי בהארכה בגמר, היה בחור בשם מיילס סיימון. בזכות ההצטיינות הזו הוא קיבל שני שערים בספורטס אילוסטרייטד, את תואר השחקן המצטיין של הטורניר ו-15 דקות תהילה. השחקן השני הכי טוב של אריזונה היה פרשמן בשם מייק ביבי. איפה מייק ביבי היום כולם יודעים. מיילס סיימון, לעומת זאת, שיחק קצת ברעננה בתחילת העשור הקודם וזו אפילו לא נקודת השפל של הקריירה שלו. הפרנציפ הוא שליגת המכללות היא יצור די מוזר וכמו שכל אמריקאי ממוצע יודע, הצטיינות בה ממש לא משליכה או מעידה על סיכויי ההצלחה ב-NBA, בטח אם אתה גארד חיוור וכחוש מעט.

אבל אותנו זה לא עניין ובין 1993 ל-1996 כולנו היינו יוקון. דורון שפר הגיע עטור תהילה למכללה הכי ישראלית בביג איסט והפך לאייסמן. במשך שלוש שנים עקבנו בגאווה אחרי המסירות שלו לדוניאל מארשל, דוני מארשל, עוד כל מיני מארשלים והיינו משוכנעים שהנה, או טו טו, מוסרת הקללה וגם לנו יהיה נציג בליגה הטובה בעולם. הרי הוא נכלל בחמישייה השנייה של הביג איסט שנה אחת, הוא שמר על אייברסון בשנה אחרת, אין מצב שהוא לא נבחר בסיבוב הראשון. אפילו טרוויס נייט נבחר בסיבוב הראשון ועיקר פועלו היה להיות זה שישן עם דורון בחדר – אנחנו זוכרים מהסרט ההוא. אבל 29 הקבוצות של ה-NBA חשבו אחרת, דורון חזר למכבי ואנחנו קיבלנו את שלנו בסוף. מה שמביא אותנו לסעיף הבא.

2. עמרי כספי
תודו שהיתה תקופה בה לא הייתם מתפלאים אם הייתם קמים בבוקר, פותחים את המחשב ורואים את הכותרת הבאה באחד מאתרי האינטרנט הפופולאריים, "פרצה מלחמת עולם שלישית, 13 נקודות לכספי בהפסד סקרמנטו". האמת? זה יותר הגיוני בסדר ההפוך. בכל זאת, אחרי האכזבה עם שפר, אחרי הטיזינג עם קטש, אחרי שאפילו האיראנים שלחו בנאדם ל-NBA, הגיע גם תורנו. והימים הראשונים היו כל כך נפלאים. עמרי הגיע עם סכין בין השיניים, ניצל את העובדה ששלושת החודשים הראשונים בעונה הרגילה מקבילים לגביע הטוטו, ולתקופה קצרה אך קסומה נראה כמו שחקן לגיטימי בליגה הטובה בעולם. הוא אפילו נבחר לאולסטאר של הרוקיז. יותר מזה? עם הזמן המציאות החלה לטפוח על פנינו ואנחנו הגבנו בהתעלמות בוטה. מיטב החברות בעלות האפיל הלאומי גייסו אותו לקמפיינים מרגשים וגם אם היום הזוהר קצת דעך, העיקר שכל ילד יהודי יידע שאם הוא יאכל קורנפלקס ויטוס אל על, גם הוא יוכל יום אחד להיות המחליף של אלונזו ג'י.

1. אנדי רם
מילא העובדה שטניס זוגות זו מזימת הפירמידה של עולם הספורט, כלומר דרך להתעשרות מהירה שלא בצדק. עזבו בצד את האובססיה שלנו לגביע דייויס – מפעל שהביא לארץ אגדות טניס כגון אנדרס וינסיגוארה ו-ואשק פוספיסיל, אנחנו מוכנים לסלוח על הכול אבל לא על הפשע שביצענו ב-9 ביולי 2006 אז הופיעה בכל האתרים בארץ הכותרת הבאה: "אנדי רם אלוף ווימבלדון". איך אפשר להסביר זאת? לכתוב על מי שזכה בטורניר הזוגות המעורבים "אלוף ווימבלדון" זה בערך כמו לרדת מ-9.58 שניות ב-100 מטרים בעזרת רכב, ולקרוא לעצמך "שיאן עולם". כותב שורות אלה היה בווימבלדון. טורניר הזוגות המעורבים מתקיים ברובו במגרשים כל כך צדדיים שצריך לרדת בתחנה נפרדת ברכבת התחתית כדי להגיע אליהם. נכון, הגמר נערך במגרש המרכזי אבל גם לשמן שהיה מקפיץ על הראש נתנו לעלות על הפרקט במחצית באולסטאר, זה לא אומר שהוא קובי בראיינט.