בירור האופציות המדיניות שבידי ישראל

רקע
בשנה החולפת חלו שינויים מהותיים בתהליך המדיני:

א.בערוץ הסורי – לאחר שנים של קיפאון, מסתמנת פעילות באמצעות גורמי תיווך. הסורים מצהירים כי קיבלו איתות מישראל כי תהא נכונה לסגת מרמת הגולן אם ימולאו תנאיה. פעילות זו עדיין רחוקה ממשא-ומתן ישיר וכל צד מגלה חשדנות כלפי האחר.

ב.בערוץ הפלשתיני – ישראל אומנם מנהלת משא-ומתן מדיני עם אבו-מאזן, אולם הפיצול במחנה הפלשתיני מסיר מעל הפרק – לפחות בטווח הזמן הנראה לעין – את האפשרות לממש פתרון מדיני המתייחס לרצועה ולגדה כישות כאחת.

לאור העניין הבסיסי של ישראל בשלום עם שכנותיה והשינויים שחלו בסביבתה האסטרטגית, בוחן מאמר זה את החלופות המדיניות שבידי ישראל כדי לקדם את יעדיה. המסמך אינו דן באילוצים פנימיים של הצד הישראלי, ומניח כי ישראל יכולה לממש הסכמים מדיניים אשר יקדמו את יעדיה המדיניים. עם זאת, ישראל תתקשה לממש הסדרי קבע בשני הערוצים בו זמנית.


אופציית המשא-ומתן עם סוריה על הסדר קבע

הנחות היסוד לדיון:

א. מטרת סוריה בהסכם: קבלת כל שטח רמת הגולן מידי ישראל ושיפור היחסים עם ארצות הברית, קרי – לגיטימציה של המשטר הסורי בעיני ארצות הברית; הבנות לגבי מעורבות סוריה בלבנון; תמורות כלכליות.
ב. לישראל נכונות לנסיגה מלאה מרמת הגולן אם ימולאו תנאיה בנושאים האחרים. היא תסתפק בשלום קר עם סוריה ובהסדרי ביטחון. צינון יחסי סוריה עם אירן וחיזבאללה הוא תנאי ישראלי הכרחי להסכם עם סוריה.
ג. ארצות הברית אומנם אינה מתנגדת למשא-ומתן בין ישראל לסוריה, אולם עדיין לא נכונה לשותפות עמוקה במשא-ומתן, שתאפשר דיון בתמורות אמריקניות לסוריה.
ד. לישראל וארצות הברית אין עניין בהפלת שלטון אסד מאחר שאין ערובה כלשהי שמחליפו יהיה טוב יותר.


השאלה הפתוחה

ביסוד בירור האופציה, עומדת השאלה האם יסכים אסד לשלם במחיר יחסי סוריה עם אירן וחיזבאללה בתמורה לפירות השלום עם ישראל?

התשובה לכך נתונה במחלוקת בין מומחים בישראל. יש לנתחה, בין היתר, בהקשר לסוגיית שרידות משטרו של אסד – דבר שעומד כמובן בראש סדר העדיפויות שלו. בכל כיוון שאליו יפנה אסד קיימת דילמה סורית:

א. בנוגע לברית עם חיזבאללה ואירן:
מצד אחד, סוריה רואה בברית נכס אסטרטגי - אירן חותרת להיות מעצמה אזורית גרעינית ואילו חיזבאללה הוא גורם מפתח בלבנון.
מצד שני, מדובר בקואליציה חסרת בסיס אידיאולוגי משותף ומסוכנת מבחינת המשטר הסורי. בעתיד עלולים אירן וחיזבאללה לאיים על השפעת דמשק בלבנון ועל משטרו החילוני הערבי של אסד. מערכת יחסים זו עלולה גם להגביל את מרחב התמרון של אסד לפעול נגד מגמות של איסלאמיזציה בחזית הפנימית.

ב. בנוגע להסכם עם ישראל במעורבות אמריקנית:
מצד אחד - סוריה מעוניינת בקרבתה של ארצות הברית - המעצמה החזקה בעולם, בירידת האיום הישראלי עליה, בהחזרת רמת הגולן, בשימור השפעתה בלבנון ובחיזוקה מבחינה כלכלית כאלמנטים שיחזקו את החוסן הלאומי שלה ואת יציבות המשטר.
מצד שני - אסד חושש מתהליכי נורמליזציה ודמוקרטיזציה, שבהם מעוניינת ארצות הברית, מחשש שאלו יסכנו את שלטון המיעוט העלאווי, וכן הוא חושש מלחץ אמריקני לצמצם את השפעת סוריה בלבנון.

לאור האמור לעיל, נראה כי ניתוח מצבה הנוכחי של סוריה מצביע אומנם על קושי של אסד להשתחרר מאחיזת אירן וחיזבאללה, אולם האינטרסים של סוריה לטווח הארוך מראים כי לסוריה עדיף לצנן את יחסיה עם אירן וחיזבאללה וללכת לשלום עם ישראל מה עוד שהצינון ההכרחי קשור לאינטרסים הביטחוניים של ישראל בלבד (ראה בהמשך). השאלה היא עד כמה יהיה אסד נחוש ליטול את הסיכון בטווח הקצר למען עתיד סוריה בטווח הארוך. למרות שאין תשובה חד-משמעית לכך, ניתן להעריך כי לאופציית המשא-ומתן עם סוריה פוטנציאל, שמחייב את ישראל לשקול אותה ברצינות רבה.

שיקולים בעד משא-ומתן של ישראל עם סוריה:

א. הסכם עם סוריה יוציא את אותה ממעגל העימות. סוריה היא המדינה הערבית היחידה הנמצאת בעימות צבאי עם ישראל. הסכם מדיני הוא כנראה הדרך היחידה להביא לשינוי המצב האסטרטגי מול סוריה. שימוש באופציות צבאית מול סוריה כרוך בסיכון רב ותועלתו לטווח ארוך מוטלת בספק. אפילו ניצחון מוחץ של צה"ל שיביא להתמוטטות משטר אסד, במידה שניתן להשיגו, אינו משרת בהכרח את האינטרסים של ישראל.

ב. הסכם עם סוריה עשוי לאפשר להשיג במקביל הסכם עם לבנון או לפחות להגיע להבנות עם סוריה לגבי המצב בלבנון, שישפרו משמעותית את מצבה האסטרטגי של ישראל גם מול גזרה זו. הסכם שלום עם סוריה ולבנון ישלים את תהליך השלום בין ישראל למדינות הטבעת (מדינות ערב המקיפות את ישראל).

ג. הסכם עם סוריה ישפר משמעותית את יחסי ישראל עם העולם הערבי ועשוי לאפשר משא-ומתן לשלום עם מדינות ערביות נוספות.

ד. הסכם עם סוריה עשוי לפרק את הקואליציה העוינת: אירן-סוריה-חיזבאללה על כל המשתמע מכך.

ה. להסכם תהא השפעה עקיפה אבל משמעותית על האיום הגרעיני מצד אירן אם זה יבשיל. הוא עשוי לצמצם את החיכוכים והנסיבות שבהן הפצצה האירנית תהא רלוונטית, ומכאן השפעתו על האיום האירני על ישראל. עם זאת, להסכם עם סוריה לא צפויה להיות כל השפעה על המוטיבציה האירנית להשיג פצצה ועל היכולת של אירן להשיגה.

ו. תיתכן השפעה חיובית על הערוץ הפלשתיני - כניסה למשא-ומתן עם הסורים עשויה להגמיש עמדות של הפלשתינים, שלא ירצו להישאר מאחור. הסכם עם הסורים עשוי גם לשפר את הסיכוי להסכם בין ישראל לפלשתינים, בעקבות הסרת כוח המנע הסורי (תמיכת סוריה בגורמי האופוזיציה הפלשתינית) וחיזוק מחנה השלום (לחלק ניכר מהפלשתינים אין אינטרס להיות מחנה נבדל במרחב ערבי המצוי ביחסי שלום עם ישראל).

ז. אם לא יושג הסכם עם סוריה עלולה ישראל להחמיץ את חלון ההזדמנויות, בהנחה שהוא אכן קיים. משמעות הדבר:
1. שחיקה של המומנטום של מלחמת לבנון השנייה והתנאים שיצרה: פגיעה במעמד חיזבאללה כמגן לבנון והרחקתו מהגבול. במילים אחרות, המתיחות עלולה לחזור לגבול זה.
2. סיכוני המלחמה בצפון עלולים לגדול. אירועים שונים, כגון תגובת נקם של חיזבאללה ו/או סוריה לפעילויות המיוחסות על ידן לישראל, עלולים להצית אש באזור. קיומה של הקואליציה של סוריה עם אירן וחיזבאללה מגדיל את הפוטנציאל להתלקחות רבת היקף.
3. יציאת ארצות הברית מעירק בעתיד והתפתחויות שליליות במרחב, עלולות לטרוף את הקלפים ולמנוע הסדר לזמן ארוך. הצבא האמריקני מהוה כיום חוצץ בין אירן לירדן ומדינות המפרץ הערביות וכוחותיו ערוכים בעורפה של סוריה, עניין שיש בו כדי להרתיע את סוריה גם ביחס לפעולות בחזית עם ישראל. יציאת הצבא האמריקני מעירק עלולה לשנות מצב זה ולהגביר את ההשפעה האירנית בעירק, דבר שיהיה בעל השלכות אסטרטגיות שליליות על ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ.


שיקולים נגד משא-ומתן עם סוריה:

א. סוריה אומנם מדגישה את נחישותה "לשחרר" את רמת הגולן מידי ישראל, גם באמצעות האופציה צבאית, אולם לשנים הקרובות לפחות ספק אם לסוריה כדאי ליזום מלחמה בישראל, נוכח תוצאותיה האפשרויות. מסיבה זו והיות שהשלום עם סוריה יהיה ממילא שלום קר, אין לישראל סיבה מיוחדת להזדרז להשיב לסוריה את הרמת הגולן.

ב.אם יכשל המשא-ומתן ייתכן משבר ציפיות בסוריה, שעלול לחזק את התכוננותה לאופציה הצבאית, ובכלל זה את הקואליציה עם אירן וחיזבאללה ואת תמיכתה בארגוני הטרור הפלשתינים.

ג. ישראל עלולה לשלם מחירים מיותרים (למשל, בזירה הפנימית) אם יסתבר כי אסד אינו מסוגל להוביל מהלך כזה בסוריה או שלא יסכים לספק את התמורות שלהן מצפה ישראל ובכלל זה השינוי ביחסי סוריה עם אירן וחיזבאללה; או שארצות הברית לא תשתכנע להצטרף למהלך כפי שמצפה סוריה. כמו כן, עלול מהלך לא מוצלח לפגוע במאמץ האמריקני ללחוץ על סוריה בגין מעורבותה בטרור, בעירק ובלבנון.


אתגרים שיהיה על ישראל להתמודד עימם בדרך להסכם עם סוריה

א. שכנוע אסד בכנות כוונות ישראל. המסרים שהגיעו באפריל 2008 לסוריה בעניין נכונות ישראל לסגת מרמת הגולן, זכו אומנם להד רב מצד השלטון בדמשק ולהתייחסות חיובית מדוברים סוריים, אולם אסד לא הסתיר גם את חשדנותו. על-פי העיתון אל ווטן מ-24 באפריל 2008 אמר אסד: "אנו נדון קודם כל בהחזרת השטח - וזאת כדי לבחון את כנות הכוונות הישראליות, שכן עלינו להיות זהירים ומדויקים בנושא". ניתן לפרש אמירה זו על-רקע החשש של סוריה שמאמצי השלום של ראש ממשלת ישראל אינם משקפים רצון אמיתי לסגת מרמת הגולן אלא מונַעים מצרכים טקטיים, כגון: למנוע פעולת גמול נגד ישראל בגין הריסת הכור הגרעיני בסוריה, לתקוע תריז בין סוריה לבין אירן וחיזבאללה, ומשקולים פוליטיים בישראל.

ב. התמודדות עם קואליציה של סוריה, חיזבאללה ואירן, ויחסיה עם ארגוני הטרור. ככל הנראה לסוריה יהיה קשה להתחייב לכך בשלב מוקדם מחשש שתצא קרחת מכאן ומשם. עם התקדמות המשא-ומתן תוכל ישראל לדרוש התחייבות סורית להימנע מכל שיתוף פעולה ישיר או עקיף בין סוריה לאירן וחיזבאללה שעלול להזיק לישראל (למשל, העברת סיוע צבאי אירני דרך סוריה לחיזבאללה). עם זאת, ישראל אינה יכולה לצפות להתחייבות סורית לניתוק מוחלט של היחסים. עליה לדרוש הפסקה מוחלטת של שת"פ בפעולות עוינות לישראל. על ישראל לדרוש ניתוק היחסים בין סוריה לארגוני הטרור - דבר שאמור להיות פשוט ביחס לסוגיה הראשונה.

ג. צירוף לבנון למשא-ומתן. מבחינת ישראל, חשוב לנהל את המשא-ומתן עם סוריה ולבנון יחד, כדי להשיג את היעדים האסטרטגיים הישראלים בזירה זו. חיבור כזה עשוי לסייע לישראל ליצור את התנאים האסטרטגיים החיוניים לה במערכת הצפונית. אם לא ניתן לצרף את לבנון מוטב לכלול בהסכם עם סוריה תנאים רלוונטיים אשר ישפרו את מצבה של ישראל גם בגזרה זו.

ד. שכנוע ארצות הברית. הממשל הנוכחי אומנם מסתייג משלטון אסד ומדיניותו אולם ניתוח האינטרסים האמריקנים במזה"ת, כגון ייצוב עירק ולבנון ובידוד אירן, מראה שיש גם אינטרסים אמריקנים כבדים התומכים במהלך כזה. סוריה מהווה כיום בקע בחזית של מדינות פרו- אמריקניות במזה"ת: מטורקיה, דרך ישראל, ירדן וסעודיה ועד למצרים. בקרוב ישב בבית הלבן נשיא חדש - יתכן ששיקוליו ביחס לסוריה יהיו שונים. בהקשר זה אמר אסד בראיון לעיתון אל ווטן ב-24 אפריל: "אולי עם ממשל אמריקני עתידי נוכל לדבר אחר כך גם על משא-ומתן ישיר (בין סוריה לישראל)".

ה. גיוס המחנה הערבי המתון לסייע בהשגת הסכם. אתגר זה אמור להיות פשוט יחסית, מאחר ולמחנה הערבי "המתון" (מצרים, ירדן, סעודיה) אינטרס ברור בחילוץ סוריה מהברית עם אירן. נוכח הגידול העצום בהכנסות המט"ח של סעודיה ונסיכויות המפרץ מייצוא נפט, שמחירו כיום בשיא, יש מקום למהלך - בהובלת ארצות הברית - לגיבוש חבילת סיוע כלכלי מרשימה לסוריה, אשר תהווה תמריץ נוסף ללכת בכיוון זה.

ו. התמודדות עם מתנגדי ההסכם מחוץ. התקדמות במשא-ומתן עם סוריה עלולה להוביל את חיזבאללה ואירן לנקוט צעדי מנע, כגון שימוש בטרור נגד ישראל בגזרות שונות (חימום הגזרה הלבנונית, לחץ על ארגוני טרור פלשתינים לבצע טרור ועוד).

ז. חלופות בתחום הסדרי הביטחון ופתרונות למתיישבי רמת הגולן.


לסיכום עניין זה: נראה כי סך יתרונותיה של האופציה גדולים מחסרונותיה. רשימת האתגרים אומנם ארוכה וכישלון המהלך יהיה כרוך במחיר מסוים, אולם מוטב לישראל לקדם את המהלך ככל הניתן, שכן להחמצה של אופציה זו עלולים להיות מחירים אסטרטגיים כבדים הרבה יותר.


אופציות בערוץ הפלשתיני

הנחות יסוד לדיון:

א. המחנה הפלשתיני מפוצל. גם אם יגיע אבו מאזן להסכם עם החמא"ס על שליטה משותפת יש לראות הסכם זה כהסכם טקטי בלבד, שיציבותו לטווח ארוך מוטלת בספק.
ב. החמא"ס אינו מכיר בישראל ושולל את קיומה.
ג. המטרה העיקרית של אבו-מאזן היא להשיג הסכם קבע עם ישראל שיישאר "על המדף", קרי - לא ייושם עד שיתקיימו התנאים ליישומו. עם זאת, בין אבו מאזן לישראל מחלוקות קשות בסוגיית הליבה של הסכם הקבע, ובראשן סוגיית זכות השיבה.
ד. ארצות הברית משקיעה כיום את עיקר מרצה בקידום הערוץ הפלשתיני, לעומת התייחסות פושרת לערוץ הסורי. ממשל חדש בוושינגטון יבחן מחדש את סדר העדיפויות של ארצות הברית.

אופציית המשא-ומתן עם מחנה אבו מאזן על הסכם קבע "על המדף"

מהות האופציה: ניהול משא-ומתן עם אבו-מאזן על הסכם קבע, שיישאר "על המדף" (לא ייושם) עד שיתקיימו התנאים ליישומו.


שיקולים בעד:

א. הסכם כזה עשוי להראות לשני העמים, למדינות ערב ולקהילה הבינ"ל, כי יש בסיס מוסכם לפתרון של קבע, ובכך לקדם את הסיכוי לחתום על הסכם כזה בעתיד.
ב. הסכם עם אבו-מאזן ייתן בידו נכס, שאותו יוכל להציג לעם הפלשתיני כאלטרנטיבה לחמא"ס.
ג. ככל שהסכם הקבע בין ישראל לפלשתינים מתעכב כך גוברים הסיכונים לייאוש והחרפת העימות בין העמים. גם הסביבה האסטרטגית עלולה להשתנות לרעה. למשל, אפשרות להתחזקות האיסלאם הרדיקאלי בעולם הערבי, שינוי ביציבותם של משטרים מתונים וכו'. לכן כדאי לפעול להשגת הסכם קבע במהירות האפשרית.


שיקולים נגד:

א. שחיקת עמדות יסוד של ישראל. מאחר וכיום לא ניתן לממש הסכם קבע והואיל ואין ערובה, כי הסכם עם אבו מאזן יהיה מקובל על הפלשתינים בעתיד, הרי שכל ויתור מהותי עלול לפגוע בכוח המיקוח של ישראל בשלב בו מימוש הסכם הקבע יהיה אפשרי.
ב. אין פרטנר. בשל חולשתו יתקשה אבו מאזן להגמיש עמדות אפילו אם ירצה בכך. לאבו מאזן יהיה קשה מאוד לקדם פתרונות פשרה בסוגיות הליבה המסורתיות, כמו גם בעניין הדרישה הישראלית לפירוז המדינה הפלשתינית, שהינה תנאי יסוד של ישראל במשא-ומתן. כך למשל, דיון עם אבו-מאזן על פירוק החמא"ס מנשקו ברצועת עזה נראה מנותק מכל מציאות.
ג. מוטב לישראל לא להתחייב עתה להסכם שמימושו יתכן רק בעוד שנים. יתכן שאז יהיו התנאים האסטרטגיים שוני לגמרי ויידרש הסכם בעל תוכן שונה.
ד. כשלון משא-ומתן עלול להוביל למשבר ציפיות במחנה הפלשתיני ובישראל.


אופציית משא-ומתן עם הפלשתינים על הסכם ביניים/זמני מדיני

שיקולים בעד:

א. קל יחסית לדון בו לעומת הסכם על הסדר הקבע, ויתכן שאף החמא"ס לא יתנגד להסכם כזה אם יושג על-ידי אבו-מאזן.
ב. תישמר תחושה של חיות בתהליך השלום על כל המשתמע מכך.

שיקולים נגד:

א. כל עוד לא יחול שינוי במחנה הפלשתיני, ניתן לכל היותר להשיג "הסכם זמני על המדף" עם אבו-מאזן או לממש אותו חלקית ביהודה ושומרון.
ב. הסכם זמני יקטין את כוח המיקוח הישראלי במשא-ומתן על הסכם הקבע. למשל, נסיגה מהשכונות הערביות של ירושלים עלולה לגרום: לאובדן קלף מיקוח במשא-ומתן על ירושלים; לפגיעה בעמדת ישראל במשא-ומתן על "זכות השיבה" (אז תעלה טענה, כי הפחתת ערביי מזרח ירושלים בלבד תאפשר לישראל לקלוט 250 אלף פליטים בלא לפגוע במאזן הדמוגרפי).
ג. בשלב זה אבו מאזן מתנגד להסכם מסוג זה וחותר להסכם של קבע.
ד. משבר ציפיות בשני הצדדים עלול להחמיר את המצב הביטחוני.


אופציית משא-ומתן עם מחנה אבו-מאזן על הסכם הבנות ביטחוני – כלכלי

מהותה של אופציה זו – משא-ומתן על הסכם בנושאים כגון: ביטחון, עניינים מוניציפאליים, כלכלה, חברה וכו'. ההסכם לא יכלול עניינים מדיניים כגון הפיכת אזורי C לאזורי B.

שיקולים בעד:
א. חיזוק מחנה אבו מאזן, במטרה לסייע לחזרתו לתהליך מדיני.
ב. חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני בין שני הצדדים.
ג. שיפור המצב ההומניטארי של הפלשתינים.

שיקולים נגד:
א. לא פותר בעיות של מהות.
ב. מגביל את מרחב התמרון הישראלי - קשה יהיה לפעול נגד החמא"ס בלא לפגוע בהסכם.

אופציית המשא-ומתן עם החמא"ס על הסכם הבנות ביטחוני-כלכלי
מהותה כנ"ל רק עם החמא"ס.

שיקולים בעד:
א. אפשרות לתקופת רגיעה ביטחונית.
ב. פתרונות חלקיים לבעיות הומניטאריות של הפלשתינים.
ג. אין לשלול את האפשרות כי התבססות החמא"ס בניהול האוכלוסיה הפלשתינית ברצועה עשויה להביא לשינויי בדפוסי התנהלותו גם ביחס לישראל (יעדיף לשמור על הישגים מאשר לחדש טרור נגד ישראל, שיביא לתגובה ישראלית שתפגע בהישגיו).

שיקולים נגד:
א. עצירת הפעילות הצבאית הישראלית תקל על התעצמות צבאית של החמא"ס בכלל ועל חיזוק תשתיותיו ב-יו"ש בפרט.
ב. היוזמה תעבור אל החמא"ס אשר יפתח בעימות במועד המתאים לו.
ג. השלמה עם התבססות טריטוריאלית של ישות איסלאמית קיצונית החותרת להשמדת ישראל ובעלת בריתה של אירן, בנוסף על קימה של ישות כזו (חיזבאללה) בחזית הצפון. הסכם עם החמא"ס עשוי להתפרש על-ידי חוגים מסוימים בעולם הערבי כחולשה ישראלית, מאחר שישראל לא הצליחה לגבור עליו צבאית.
ד. הסכם עם החמא"ס עלול להביא להחלשת מחנה אבו מאזן, ובכך לפגוע בסיכוי לחזור למשא-ומתן עם גורם שמעוניין בהסדר מדיני עם ישראל.

מבחינה תיאורטית קיימת גם אופציה של משא-ומתן מדיני עם החמא"ס. עיסוק בה מחייב שינוי של ממש במחנה הפלשתיני (השתלטות מלאה של החאמ"ס או שלטון מאוחד חמא"ס-פתח). השתלטות מלאה של החמא"ס עשויה לספק פתרון יציב אך הוא מותנה במהפך בעמדות החמא"ס ביחס לישראל, כמו גם במהפך בעמדות ישראל ביחס לחמא"ס. הסכם מדיני עם שלטון פלשתיני דו-ראשי (חמא"ס- פת"ח) הוא בעייתי מאחר ועלול להיות בלתי יציב והחמא"ס עלול להתנער מהמחויבות להסכמים שעליהם יחתום שלטון כזה. עם זאת, אין מניעה לחתום על הסכם כזה בתחום הביטחוני-כלכלי, אשר ישרת את האינטרסים הישראלים.


לסיכום

התהליך המדיני בין ישראל לערבים אינו מתקדם כבר יותר מעשור. מבין האפיקים שתוארו, המסמך מצביע על פוטנציאל לקדם את התהליך המדיני מול סוריה ולבנון. אומנם קשה לקבוע עד כמה הכרזות אסד מבטאות נחישות - עד כמה הוא רוצה בשלום ועד כמה הוא יכול לקדמו (מבחינת האילוצים הפועלים עליו), אולם נראה כי לסוריה סיבות טובות לבחור בדרך השלום, ומבחינת ישראל קיימת כדאיות ברורה למצות עד תום את המאמץ. גם אם הממשל הנוכחי בוושינגטון לא ישנה את עמדתו בנוגע ליחסיו עם סוריה, ניתן להצביע על אינטרסים אמריקנים ללכת בכיוון זה, שעשויים להנחות את הממשל הבא. בינתיים חשוב כי ישראל תמשיך לנסות לקדם את המשא-ומתן או לפחות לשמור על ערוצים פתוחים עם סוריה דרך ערוצי התיווך, כגון הערוץ הטורקי.

בזירה הפלשתינית נראה שבטווח הנראה לעין אין פתרון של הסדר מדיני שיועיל לישראל, למרות האופטימיות המופגנת לאחרונה מצד גורמים בממשלת ישראל והממשל האמריקני לגבי התקדמות לעבר השגת הסכם כזה. ניתן אומנם להגיע ל"הסכם על המדף" עם מחנה אבו מאזן, אולם נראה כי נזקיו של הסכם כזה לישראל עלולים להיות גדולים מתועלתו. אין פירוש הדבר שעל ישראל לסרב להמשך משא-ומתן מדיני עם הפלשתינים, אולם עליה לעשות זאת מבלי לוותר על נכסים שיפגעו במעמדה במשא-ומתן על הסכם קבע בעתיד. בינתיים יכולה ישראל לפעול לשיפור מערכת היחסים עם הפלשתינים באמצעות הסכמי הבנות ביטחוניים-כלכליים. בתחום זה האופציה הזמינה יחסית היא משא-ומתן על הסכם הבנות עם אבו מאזן, אולם הדבר לא ישנה את המציאות הביטחונית ברצועת עזה אלא אם יחול שינוי במערכת היחסים של הפת"ח עם החמא"ס (מממשלת אחדות).