המדינה לא חתמה על חוזה עם חברת אפרופים לבניית 3,000 יחידות דיור בנגב בעת העלייה ההמונית מבריה"מ-לשעבר. כך קובע (יום ה', 3.5.12), בפסק דין השומט את הקרקע מתחת לכוונת אפרופים - בבעלות נסים גאון - לתבוע מהמדינה 258 מיליון דולר בטענה להפרת ההסכם.
המחלוקת התמקדה בפגישה שקיימו בפברואר 1991 שר השיכון דאז,
אריאל שרון, ובכירי משרדו עם גאון, עם חתנו יואל הרצוג, עם עו"ד
יצחק הרצוג (אחיו של יואל, לימים שר ומי שהיה היועץ המשפטי של אפרופים במשרדו של
יעקב נאמן) ואחרים. בסיכום הפגישה נאמר: "משרד הבינוי והשיכון יפעל להתקשרות עם חברת אפרופים לבניית כ-3,000 יח"ד במשך שלוש שנים. מאחר שהחברה מקימה מפעל בדרום הארץ, ישתדל משב"ש להקצות לחברה קרקעות באזור הדרום". אחד המעורבים בנושא היה אורי שושני, שהיה אז מנהל המינהל לתכנון והנדסה, אשר לאחר מספר חודשים עבר לנהל את אפרופים ומאוחר יותר הורשע בכך שהפר את תנאי הצינון שנקבעו לו.
המדינה הסכימה לקנות 748 דירות אפרופים טענה, כי מסמך זה מהווה הסכם בינה לבין המדינה, אך האחרונה הפרה אותו. לאחר הפגישה שלחה המדינה לאפרופים חוזים לחתימה, נציגי החברה חתמו עליהם אך המדינה לא עשתה זאת. גם בשל כך טענה אפרופים להפרת ההסכם או להפרת התחייבות שלטונית מצד המדינה. במחצית השנייה של 1991 הודיעה המדינה שלא תחתום על חוזה מעבר לבניית 748 יחידות דיור בקריית גת.
בשנת 1994 הגישה אפרופים תביעה בהליך של המרצת פתיחה, כעבור ארבע שנים היא הועברה לפסים של תביעה רגילה, ובשנת 2007 קיבל אותה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
משה דרורי. כעת - 21 שנים לאחר האירועים שבמחלוקת - ניתן פסק דין סופי בבית המשפט העליון.
השופטת
אסתר חיות קיבלה את ערעורה של המדינה וקבעה, כי לא נחתם הסכם בינה לבין אפרופים וגם לא ניתנה לחברה התחייבות שלטונית. חיות מסתמכת בראש ובראשונה על לשון סיכום הפגישה, בו נאמר במפורש שמשרד השיכון יפעל להתקשר עם אפרופים וישתדל להקצות לה קרקע בדרום הארץ - אך אין בו כל התחייבות. חיות מציינת, כי משרד השיכון נסוג בו מכל התוכניות להתקשרויות רב-שנתיות עם חברות בנייה, ובכללן אפרופים, בשל התנגדות משרד האוצר.
לגבי החוזים עליהם חתמה אפרופים אומרת חיות, כי החברה ובכיריה היו חייבים לדעת שלשום חוזה עם המדינה אין תוקף בלא חתימת מנכ"ל המשרד וחשב המשרד. חיות מעירה, כי בראש אפרופים עמדו מי שמילאו בעבר תפקידים בכירים בשירות הציבורי (ובכלל זה במשרד השיכון), היא נמצאת בבעלות איש עסקים בינלאומי ונהנתה מייעוץ משפטי של עורכי דין מנוסים - ולכן לא ניתן לומר שלא ידעו מה הם הנהלים להתקשרויות כה גדולות.
לא הייתה התחייבות שלטונית "השר [שרון] לא היה מוסמך, איפוא, לחייב את המדינה בהתקשרות כספית, ובצדק מציינת המדינה כי מסקנה אחרת יהיה בה כדי לפגוע בעיקרון חוקיות המינהל, באיזון שערך המחוקק בין צרכי ציבור שונים בחוק התקציב השנתי, בשמירה על התנהלות תקינה של המינהל הציבורי וביצירת ודאות משפטית", אומרת חיות.
אותה עמדה מביעה חיות לגבי טענת אפרופים לפיה ניתנה לה התחייבות שלטונית: "ככל שמבקשים לייחס לשר הבטחה להתקשר בחוזה רב-שנתי לבניית 3,000 יחידות דיור, מדובר בהבטחה מינהלית שהשר לא היה מוסמך להתחייב לביצועה וחרף מעמדו הרם, כמי שעומד בראש המשרד, אף לא היה בידו למלא אחריה... התנאי לפיו תוכר הבטחה מינהלית כהתחייבות תקפה ומחייבת רק מקום שבו נותן ההבטחה היה מוסמך לתיתה, נובע מעיקרון חוקיות המינהל ומן הצורך למנוע מצב שבו עובד הציבור או איש הציבור 'יוכל להבטיח את הישר בעיניו, והרשות הציבורית תחויב לעמוד מאחורי הבטחתו', באופן הפוגע באושיות המינהל הציבורי".
עם זאת קובעת חיות, כי המדינה לא הודיעה לאפרופים לפני יולי 1991 שמדובר בתוכנית כוללת להתקשרויות רב-שנתיות עם חברות בנייה, הזקוקה עדיין לאישור משרד האוצר וועדת הכספים. בשל כך, חויבה המדינה לשלם לאפרופים הוצאות בסך 200,000 שקל. את המדינה ייצגו עוה"ד אורית סון ולימור פלד, ואת אפרופים - עוה"ד מיכאל שחור וסנדרין דדון.
