גבר מחויב במזונותיהם של ילדים שאימצה בת-זוגו בתקופת הקשר ביניהם למרות שהיו ידועים בציבור ולא נישאו. כך קובע (13.5.12) בית המשפט המחוזי בחיפה.
בני זוג חיו כידועים בציבור והאישה אימצה שתי תינוקות תאומות שהובאו מחו"ל, אך לאחר זמן מה נפרדו. בית המשפט למשפחה קבע שהגבר אינו חייב במזונות הילדות מכוח דיני המזונות, אך הטיל עליו חיוב זה מכוח דיני החוזים. השופטת המחוזית
שושנה שטמר אימצה את פסק דינו של בית המשפט למשפחה.
לגבי החיוב מכוח חוק המזונות אומרת שטמר, כי חיוב זה חל מכוח הדין האישי החל על בני הזוג. מאחר שהם יהודים, חלה עליהם ההלכה - וזו אינה מחייבת במזונותיה של בת זוג שהיא ידועה בציבור. לאור זאת, לא חל חיוב גם במזונותיה ילדיה של בת הזוג.
שונה המצב מכוח דיני החוזים, קובעת שטמר. חוק המזונות אינו שולל שימוש בדיני החוזים, במיוחד כאשר אין מדובר במשפחה שמרנית - דהיינו משפחה בה בני הזוג נשואים ולהם ילדים ביולוגיים. "הדין הישראלי מכיר, אם כך, באפשרות לפסוק על-פי עילות או הסדרים מדיני החוזים, גם כאשר אנו עוסקים ביחסים בתוך התא המשפחתי. חוזה, ובכללו חוזה למזונות או לתמיכה, יכול להיעשות בעל-פה, בכתב או בכל דרך אחרת", אומרת שטמר.
לדעת שטמר, יש מקום להקיש לעניין הנדון מההלכה לפיה בעל חייב במזונות ילדי אשתו שנולדו מהפריה מלאכותית מזרעו של גבר זר, כאשר ההפריה נעשתה בהסכמתו. גם כאן מדובר בהכנסת ילדים שאינם ביולוגיים לתוך המשפחה בהסכמת הגבר, אומרת שטמר, ומכאן שהדין צריך להיות זהה: "ההסכמה להכניס את הילד אל תוך המסגרת המשפחתית, כאשר אחד מבני הזוג מאמץ אותו והשני מסכים לכך, יוצרת התחייבות חוזית הן כלפי הילד והן כלפי המאמץ לפיה הוא ימלא חובות של הורה כלפי הילד, לרבות חובת מזונות. התחייבות זו מעוגנת אף בנימוקים של טובת הילד וחובת תום הלב.
"...אוסיף, מעל לנדרש, שכאשר בן זוג מסכים להכניס אל תוך המערכת הזוגית ילד שיאומץ על-ידי בת זוגו, יש לראותו כמתחייב הן כלפי האשה מטעמים חוזיים, לרבות הסתמכות, והן כלפי הילד מטעמים חוזיים ואחרים (חוזה לטובת צד שלישי כשהצד השלישי הוא הילד, עקרונות של טובת הילד ועיקרון תום לב). מכאן, כך סבורה אני, שאפילו האשה תוותר על המזונות לילד, רשאי הילד לדרוש אותם בזכות עצמו".
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
