יכול להיות שאתה כבר לא פה, איתנו? יכול להיות שלא אשמע יותר את אותו קול נמוך, עמוק וחם שלך? את הנימה הרכה, המפייסת, המפוייסת? את אותו טון גברי, חושני, סקסי, מלטף?
אדם, מתוק שלי, כבר לא אשמע יותר את דברי החוכמה שלך? את הניתוח הבהיר, החד, המעמיק, הנבון? את הפרשנות המבריקה שלך לכל נושא? פרשנות שמהולה במבט מפוכח, ריאליסטי, ציני, סרקסטי, אירוני, מושחז. וחכם. כל כך חכם.
האם לא אשמע אותך שואל אותי יותר, חצי מבודח-חצי רציני, כמו שהיית נוהג לפעמים בשבת בבוקר: "נו, מיי-מון (במלעיל), אז מה פרשת השבוע?". וכשהייתי עונה לך, בהשתוקקות של תלמידה שרוצה להיות מבריקה אצל המורה הנערץ שלה: 'קורח', 'יתרו', 'נח', 'לך לך' - היית פוצח בדברי ביאור איך הפרשה בעצם קשורה להווה, ואז היית מפליג אל הדרש המסתתר מאחורי הפשט. ואני הייתי מתמוגגת. אתה היית מדבר שוטפת, איזה רבע שעה לתוך האפרכסת, ואני - רק מקשיבה, מתבשמת, שולחת לך נשיקות דרך הטלפון ואומרת: "אדם, כפרה. אין עליך, אין".
ואיך אהבת שאני קוראת לך: "כפרה". וכאילו כדי לסחוט ממני עוד "אוהבת אותך, כפרה" אחד, היית מסביר ומבהיר לי בכל פעם מחדש, איך ההלכה היא בעצם קובץ של כללים המנחים אותנו איך לחיות. כפרט, בתוך קבוצה, קהילה, עם. ואיך קיום מצוות זה, בעצם, עבודה על המידות. התבוננות. מדיטציה. קשב פנימי. התכנסות. כל מה שמלמדים אותנו באשראמים בהודו.
בדרך כלל, היית מסיים כאן ב: 'מיי-מון, שבת שלום'. לפעמים, הייתה נחה עליך הרוח והיית משמיע לי שירי חזנות. זאת המוזיקה שהכי אהבת לשמוע. וככה היינו ישובים שנינו, בשבת בבוקר - אני בביתי ביפו, ואתה בביתך שלך - ויחד איתך, מתענגת דרך הטלפון על פרקי חזנות. פיוטים חסידיים.
בדרך כלל, המנגינה הייתה אשכנזית, אבל מאוד אהבת גם נעימות ספרדיות. וכשהייתי מביאה לך אותה ב:"אל נורא עלילה" ו"אדון הסליחות" כמו ששרים אצלנו, הספרדים, היית מצטרף אלי ושר, עם הקול העמוק והחם שלך: "אל נורא עלילה/ אל נורא עלילה/ הבא לנו מחילה/ בשעת הנעילה". ואחר כך היינו צוחקים. והיה מה זה כיף. זה היה הכיף שלי, של שבת בבוקר. לשמוע אותך מרביץ בי דברי תורה ומקנח בפרקי חזנות.
מיי-מון. כך היית קורא לי. מיי-מון במלעיל. אף פעם לא - 'שוש'. ואיך היית מתקשר לפעמים, באמצע השבוע, ומיד יורה: "מיי-מון, מה בחזית?" פרוש רש"י: "מה קורה בתל אביב?" ואני הייתי מדווחת לך את מי פגשתי באקראי, ומי חלף לידי ברחוב. ואתה היית קוטע אותי ב: "נו, אז למה את מחכה?" וטורק. לא היית צריך לומר יותר מזה. אחרי שבוע כבר היו אצלך 4,000 מלה עם: המשוררת - יונה וולך על מחלת הסרטן, השחקנית - קרוליין לנגפורד על נישואיה השערורייתים לאסי דיין, מונה זילברשטיין - שבוע לפני מותה ממנת יתר, השחקן שרגא הרפז שברח לראש פינה עם אהובתו הזמרת מרגלית אנקורי, אחרי שהיכה אותה מכות נמרצות.
אח... אדם, אדם. איזה כיף היה לעבוד איתך. היית הזיון ראש הכי טוב בעיר. אח... אדם אדם, איך אני מתגעגעת לזיוני השכל שלך. להיות לידך זה כמו להתחבר למצבר ענק. לגנרטור שעובד בלי הפסקה וכל הזמן מפיץ אנרגיה. לעבוד איתך זה היה להיות מחוברת לתחנה הכי טובה בעיר. לתדר הכי משובח. הכי גבוה. הכי אין. הכי מדוייק. הכי מדליק. הכי משגע. הכי יוקרתי. הכי ג'אזי. הכי 'קול'. הכי הכי הכי שבכלל יכול להיות. בקיצור, אורגזמה!
אתה היית מכת חשמל. אור גדול. מסנוור. כל מי שנגעת בו, לא יכול לשכוח אותך. איך אפשר לשכוח אותך? זוכר, אחרי שכבר עזבת את 'ידיעות', איך תמיד כשהיינו נפגשים הייתי מחבקת אותך חזק, מנשקת אותך על הלחי השעירה שלך, ומצהירה, שאני אוהבת אותך אהבת נפש. אהבה נצחית, אהבה שלא תלויה בדבר. ואיך היית מבליע שבריר, רמז דק של חיוך, והמבע הרציני והקודר שלך היה משתנה פתאום, וזיק של ריצוד שובב היה משתרבב בו.
לרגע היית מרשה לעצמך לסדוק את חומת המבע הרציני, הקודר. בכלל, איתי היית מחייך, וחק, מספר בדיחות, מגחך, מרשה לעצמך להשתובב, לסנוט, להתל. כי אתה ידעת שאני יודעת שמבעד למעטה חמור הסבר והכל כך רציני שלך, מסתתר ילד קטן ונו-רא חכם שגם אוהב להשתעשע, וכמו כולנו, זקוק לאישורים ואהבה.
אדם ברוך! כמה מתאים לך השם, שהמצאת לעצמך. כי קודם כל ולפני הכל - לפני האינטלקט המדהים, לפני המשרות הרמות, התפקידים הבכירים, הכוח, ההשפעה, המעמד, הכבוד - קודם כל, היית בן אדם. פשוט בן אדם. איש טוב. הגון, רגיש, טוב לב, רחמן, מלא חמלה, חם, נדיב, ישר דרך. איש עם לב ענק. שיכול היה לשמוע, להכיל, להקשיב, להבין, לייעץ, להדריך, לעזור, להזדהות, לתת כתף. להיות שם. בשבילך. באמת. יש כאלה שפחדו ממך. שטענו שאתה איש קשה. לך ותסביר להם שמתחת למעטה הקשיח הסתתר לב רך כמו חמאה. איש רך וחם ורחום וחנון.
אדם ברוך! כל כך מתאים לך השם שלך. גם בן אדם וגם מבורך. כל מי שבא במגע איתך, מרגיש ויודע שהוא מבורך. אני מרגישה מבורכת שנקרית בדרכי. שיצא לי לעבוד איתך, להכיר אותך מקרוב. אני מודה על כך לאלוהים. יצא לי להכיר הרבה אנשים מרתקים בחיי. אתה היית 'אקסמפלר' יחיד במינו. יחיד ומיוחד. צפור מופלאה. נדירה. רבת קסם.
הביטוי: 'משכמו ומעלה' מתלבש עליך במדוייק. מצד אחד, בן אדם פשוט, שמתפלל כל יום עם אנשים קשי יום בבית כנסת ביפו, ומצד שני - איש אציל. גם לפי המראה: איזה 1.90 מ' גובה, גם לפי הייחוס, גם לפי הגינונים וגם לפי מעלות הנפש. תמיד מנומס, קשוב, מדבר בכבוד אל כל מי שנקרא בדרכך. איש של אינטגריטי וכבוד עצמי ושליטה עצמית נדירה.
אני זוכרת גם זוכרת איך כשהיינו יורדים במעלית של 'ידיעות אחרונות', והמעלית הייתה עוצרת בקומה של הדפוס, היית ניגש אל פועלי הדפוס ומברך אותם לשלום, שואל לשלומם, מתעניין מה שלום האשה והבת שמתחתנת. כו-לם אהבו אותך שם. למרות שהיית נישא לא היית מתנשא. נשארת איש פשוט, אוהב חברת אנשים פשוטים.
בימים שערכת את מוסף 'שבעה ימים' היינו יורדים בסוף היום, כלומר בשעות הקטנות של הלילה, לנמל יפו. פותחים שולחן אצל 'באביי' הדייג, ומתמסרים לאגלי הטל של חודש יוני השרבי. תיכף תפציע השמש, ואתה על כוס בירה, אבטיח, גבינה בולגרית, ערימת ברבוניות וסלט ערבי קצוץ היית מתמסר לבריזה הקלה שנשבה, מוקף בחבורת דייגים שאוטוטו עמדו לצאת לדייג. ככה היית יושב זחוח, עיניים חצי עצומות, הראש חצי מוטה לאחור, הכובע מושפל ומכסה חצי פנים, מקשיב-לא מקשיב ללהגם.
מכרי החילוניים תמיד שאלו אותי: "למה הוא הולך עם כובע?" "תגידי, הוא דוס?" "את ראית אותו פעם בלי כובע?" אז כן, אני חושבת שהיית ונשארת 'דוס'. דתי בנשמתך. אבל אצלך, כאמור, קיום המצוות היה עבודה על המידות. תמיד הסברת לי איך דרך מימוש המצוות הבן אדם, בעצם, עובד על עצמו ועל החולשות שלו והופך לבן אדם טוב יותר. לכן תמיד לגלגת או גיחכת על חוזרים בתשובה שתוך חודשיים הופכים לפנאטים דתיים המטיפים בלהט לכל מי שמסביבם לשמור על קלה כבחמורה. אתה היית אומר: "שווייה, שווייה. לאט. לאט. קודם כל תהיו בתשובה 5-7 שנים, תעבדו על עצכם, תעברו מטמורפוזה פנימית ורק אחר כך תתחילו להטיף".
אבל קודם כל, היית יהודי. בערב שבת תמיד ערכת קידוש, נרות דולקים, חלות. ארוחת שבת. תפילה. וזה היה סוד קסמך בעיני. כשפגשתי אותך, בסוף שנות השבעים, היית עורך 'מוניטין'. אני, בסוף שנות העשרים שלי, חזרתי אז לארץ אחרי שלוש שנים בניו-יורק, מבולבלת עוד יותר ממה שהייתי לפני הנסיעה. מחפשת את עצמי, אובדת דרך. בת להורים יוצאי תוניס, דתיים-מסורתיים, בוגרת "השומר הצעיר" שגדלה בשכונת אוסישקין בנהריה, מגיעה לתל אביב, אל לב המאפלייה החילונית-הכנענית, אורי אבנרית- טומי לפידית - ולא מרגישה שייכת. אני לא כנענית, ולא חילונית ולא דתית. בקיצור - שקשוקה. הכי מבולבלת בעולם.
כשפגשתי אותך במבנה הראשון של המערכת, קומה שלישית בירמיהו פינת יורדי הסירה, הרגשתי שהגעתי הביתה. היית גבוה, משכמך ומעלה, חבוש כובע דייגים שחור, מזוקן, השיער השחור מבצבץ בתספורת 'קארה' מבעד לכובע, ז'קט ג'ינס, מכנסי ג'ינס, חגורת עור עם אבזם מתכת, מגפי עור חומות גבוהות, צמיד כסף על היד ועיניים גדולות שחורות בוהקות שחודרות לך לקרביים. מיד נדלקתי עליך. הנה בן אדם שמתקיימים בתוכו מרכיבים זהים לשלי (חוץ מהעובדה שאתה אשכנזי) והוא מכיל בתוכו את כל העולמות, וזה בסדר. יונה וולך יכולה לאונן עם התפילין בשיר שכתבה וגם להצטלם אצל מיכה קירשנר קשורה בתפילין על כפולה של שני עמודים ב'מוניטין'. ואתה מעריץ אותה על ההעזה, על ההתרסה, על ההתנגחות בקודש הקודשים ומצד שני אתה מתגעגע לבני ברק. למדרשיית נועם, למאה שערים.
איך שנכנסתי אל חדר העורך, שהיה חדרון קטן בגודל 2 מ' על 2 מ', היה בינינו קליק. אמרתי לך שקראתי את 'מוניטין' בניו-יורק, שאין לי מושג איך יוצרים כתבה ושאני רוצה לעבוד איתך. אתה סקרת אותי במבט מלגלג, לא נטול יהירות, מלמעלה למטה. "אין לך ניסיון. איך את מעזה בכלל לרצות לכתוב ב'מוניטין'?, שאלת. "נו אז מה? אתה תלמד אותי. אני מוכנה לעבוד כאן בחינם. להכין לך כוס תה, לעשות שליחויות. רק להיות לידך." "מיי-מון", גיחכת, "תחזרי אלי כשתהיי מוכנה". "תזכור את הרגע הזה", אמרתי "אתה עוד תקרא לי לבוא לעבוד איתך". והלכתי אל אורי אבנרי ל'העולם הזה'.
היית אז גם מבקר האמנות החריף והמצליף והנחשב של 'ידיעות אחרונות'. בתוך כל העשייה המרובה שלך, גם היית מבקר בגלריות, מחפש חומרים לרשימות הביקורת שלך. אני זוכרת שפעם אחת, בשעת בין ערביים, נתקלתי בך ברחוב גורדון פינת דב הוז. "אדם, אדם, אייכה?" סנטתי בך. אתה נעצרת. נעמדת לשנייה ארוכה. שוב, רמז של חיוך ניצת בזוית פיך, ואתה עונה לי בחיבה: "אהלן מיי-מון, רוצה לבוא לראות תערוכה?"
כשהגעתי לתל אביב לא היה לי מושג באמנות. כל מה שאני יודעת היום על אמנות זה ממך. אתה היית המורה שלי לאמנות. בעיקר ארצישראלית. הייתי בולעת את רשימות הביקורת שלך ב'ידיעות אחרונות'. היית מבקר אמנות צולפני, קנטרני, מרגיז, בקורתי, נוקשה, בועט, מחמיר. האמנים שנאו והעריצו אותך. הם קראו את הרשימות שלך והבינו שעומד לפניהם ידען גדול באמנות. אבל היה קשה להם לעכל את השעטנז המשונה הזה: תלמיד ישיבה לשעבר שבקיא כל כך באמנות ועוד באוונגרד!
החיבור בינינו היה בגלל הרקע הדתי המשותף וגם בגלל המוצא שלי. תמיד אמרת לי שאתה אוהב ספרדים. בעיקר נשים ספרדיות. אתה אוהב את האוכל המתובל והעשיר שלהן, את המראה העגלגל, העסיסי, את מטפחות הראש, את הידיים עדויות צמידי הזהב, את החום שהן מקרינות. בכלל, היית מעיד על עצמך: "אני אשכנזי עם נשמה של פרענק". ואכן, לעתים כשהייתי מתבוננת בך עמוקות: העיניים השחורות והשיער שחור-פחם שלך היו מוכרים לי. כאילו מדובר בבן משפחה.
וכשהיינו חוזרים לפעמים ליפו ביחד במונית, היית מבקש מהנהג שישים קלטת של זוהר ארגוב. והימים ימי אמצע שנות השמונים, מוזיקה מזרחית שמעו רק בתחנה המרכזית הישנה ולזמרים קראו 'זמרי קסטות'. וככה, היית מתיישב לך נינוח, עיניים עצומות למחצה, הראש מוטה לאחור, הכובע מושפל ומכסה חצי פנים, כשברקע צלילי "הפרח בגני" של זוהר ארגוב.
לפעמים היינו יוצאים בלילות, אחרי העבודה, לבלות. תמיד העדפת ללכת לחאפלות של מוזיקה מזרחית. ככה גילינו את מרגלית צנעני ואת ג'קי מקייטן. איך אהבתי לשבת לידך, על צלוחית של זיתים ירוקים, שיפודים ובירה קרה ולראות אותך מתמסר לצלילי העוד, מפמפם לעצמך את המנגינה תוך שאתה מתופף בקלילות על השולחן.
אדם, אדם, אדם. אייכה? אני כותבת ורואה אותך צף מולי, אופף אותי. עם המבט החם והטוב שלך. אפילו עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי, אתה אופף אותי. אי אפשר להינתק ממך. אתה כמו מכת ברק. כמו מגנט. כמו מכשף. קוסם. רב מג.
איזו אווירה קדחתנית, דחוסה, יצירתית, אנרגטית ידעת ליצור סביבך. איזו חבורה מופלאה טיפחת סביבך: מאיר אגסי, רון מיברג, מיכה קירשנר, רינו צרור, מיכאל סגן כהן, יותם ראובני, אתי חסיד, מיכל היימן, מיכל רותם, אמיר רום, זוהר רייכר.
איזה כיף היה לעבוד איתך. לשהות במחיצתך. לשמוע את ההנחיות שלך. הנחיות? אילו הנחיות? תמיד דברת בקודים. במשפט בן שתי מלים. הכי הרבה שלוש. ואת היית צריכה להבין מיד במה מדובר ומיד לבצע. ותמיד ברמה הכי גבוהה. לאדם ברוך את צריכה להגיש טקסט מושלם. עם סימני פיסוק וחלוקה לפסקאות. טקסט שמיד יורד לדפוס.
הכי אהבתי את משפט המפתח שלך: "תנסי לזהות את המפה הפסיכולוגית של המרואיין שלך. המבנה הנפשי שלו הוא המפתח להבנת המניעים שלו. שימי לב מה הוא לובש, איך הוא גר: חדר, בית, דירה? באילו חפצים הוא מוקף? אילו תמונות תלויות על הקיר? יש ספרים על המדף? אילו ספרים? איפה הוא גדל? איזו ילדות הייתה לו?"
מפה נפשית. מפה פסיכולוגית. אדם אדם אדם. איזו עין הייתה לך! מפחיד כמה שהיא הייתה מדייקת. במבט אחד קצר, היית מזהה מי עומד לידך, אם הטקסט טוב ואם הצילום שווה משהו. לפעמים, כשהייתי נפתחת ומשתפכת לפניך, היית חוסך לי שלושה בקורים אצל הפסיכולוגית. תוך כמה דקות היית מאבחן את הטיפוס שהייתי מעורבת איתו, מפענח את המניעים שלו , מזהה את המפה הנפשית שלו ורואה גם איך כל הספור מסתיים. ותמיד צדקת שזה מפחיד.
אני נזכרת עכשיו בכריזמה שלך ומבינה למה חטפתי שיתוק אחרי שנטשת אותי ועברת ל'מעריב'. אף אחד לא יכול היה להיכנס לחלל שהותרת אחריך. אבל אני גם נזכרת איך בכוח הכריזמה שלך ולהטוטי הרב מג שלך, הבאת את כל העיר - אבל ממש את כל העיר, לפתיחה של תערוכה שאצרת במוזיאון רמת גן. אז, בסוף שנות השמונים, מוזיאון רמת גן היה בחיתולים, בקושי ידעו איפה זה. מי לא היה שם? מצעד של אמנים, סופרים, משוררים, צלמים, עתונאים, דוגמניות, זמרים, מעצבי אופנה. כו-לם. ואתה עמדת שם בפתח, עם כובע הדייגים השחור וחליפת הג'ינס שלך וקיבלת את הקהל בכניסה. כמו קוסם שמלהטט בכדורים צבעוניים. זה שאמרתי: אדם, אתה מכשף. מכשף השבט.
קראתי את מה שנעמי אביב אמרה עליך: שמה שבעצם הכי היית רוצה זה להיות רב. אדם, אהובי, כפרה שלי. אתה רב. אתה רב של כולנו. של כל התועים, והמבולבלים ואובדי הדרך והנטושים. גם אנחנו צריכים רב. אתה הרב שלנו. הרב שלי.
