|
|
חוגגים עשור לעצמאות ישראל. אותם הפחדים
|
|
|
|
|
לקראת סוף אפריל 1958, המוני ישראל עלו לירושלים לחגוג עשור למדינה הצעירה: להתפאר בתמרוני צבא הפלדה, להשתבח בהישגי החקלאות, לזכות באותות ומופתים על תרומה, עבודה ונאמנות, ואף להידחק יחדיו - עולי צפון אפריקה ויקים לבנבני עור, בורגני תל אביב ושוכני המעברות - בתוך חליפת הזהות היהודית-ישראלית החדשה. אומנם לעתים נדרשה השתדלות מסוימת כדי להידחק לחליפה - לזקוף בכוח גו שחוח וגוף חלוש ומעונה מדי, או לעקם כתפיים גאות מדי - ועדיין בשנים ההן כולם השתדלו.
עשור חלף מחגיגות קום המדינה, אלפי צעירים כבר נטמנו בעפר לאחר מלחמת 48', אך הפעם לא רבצה עננה על החוגגים; הגבולות שקטו, "הרוח היהודית-ישראלית" - מגובה במצוינות ומסירות, מוגנת בהישגי המכונות הצבאיות, החקלאיות והתעשייתיות- נראתה בלתי מנוצחת. העימות על סוגית המצעד הצבאי בחגיגות העשור סער בעיתונים. ירדן הכריזה שהמצעד משול להכרזת מלחמה ודוד בן-גוריון התנגד למצעד בטענה שמדובר באירוע מיליטריסטי מדי. קשה לא לקבל באירוניה הצהרה כזו מאת בן-גוריון, וכאשר קוראים את "קנאת דוד", הביוגרפיה שנכתבה עליו, למדים שלאיש הייתה נטייה קלה להאמין בדברים. וגם בהיפוכם.
גם משוררים הפליאו מזמורים לחגיגות העשור. חלקם, כמשוררים רבים מאז ומעולם, טבלו עטיהם בזוהרו של הרגע, סוחררו מההכרה שהיסטוריה רועשת ברחוב. ש.שלום חיבר מזמור: "לא עוד ישרף יהודי בכבשן / ולא עוד יופקר יהודי לרצח / לא עוד ינום ולא עוד ישן / שומר עצמאות ישראל לנצח." אלתרמן, המשורר הלאומי, נאמן לשיטתו, נטה לכאורה למרחק אירוני והזליף ספק בצהלה הלאומית: "זה חג שרעש ורעם, וזה חג שזימר ברוב עם... וזה חג שרקד בשמחה, וזה חג שעמד ובכה..." קשה למצוא ראיות לנהי, ספקות או אימה ביום העצמאות העשירי למדינה. דומה היה כי הקולקטיב הישראלי ציפה לשלב החדש של הציונות: נורמליות.
והנה לעומתם סיפורו של המשורר יהודה עמיחי "אהבה הפוכה" שמתרחש בירושלים המתמרקת לקראת חגיגות העשור ומתאר בניכור את האקסטזה שאחזה בהמונים. הבמות שהוקמו משולות בעיני גיבורו "כמו במות שהקימו לגרדום" והנה משפט יפה שמתאר את נקודת התצפית של הגיבור: "רחוב צדדי, שבו נראה רק הצד האחורי של החג".
50 שנה חלפו מאז חגיגות העשור הראשון למדינה.
1958 היא נקודת ציון טובה שכן היא מסמלת את השלב שבו המדינה הישראלית הצעירה איבדה את הספקות לגבי עצם קיומה, והשאלה העיקרית שהעסיקה את החוגגים והציבור הישראלי היא: איזה מדינה אנחנו בעצם רוצים כאן? היו אז מאבקים אחרים, מרתקים, בין מערביות-אמריקנית לבין קירבה מסוימת לדגם הסובייטי-סוציאליסטי. מפא"י הייתה מפלגה שבהחלט עוצבה בהשראת "המפלגה" בברית המועצות, שהוכתמה בעקבות פשעי סטלין ונעשתה אט-אט לאופציה פחות מלבבת. אלם התקווה העיקרית שפעמה בלב החוגגים היא כאמור: נורמליות.
מהו קיום לאומי נורמאלי? קשה להגדיר.
כנראה קיום בתוך הקהילות הקטנות ופחות בתוך הקהילה הלאומית, ללא מלחמות, ללא מוות, ללא אירועים בומבסטיים מדי, סילוק החרדה הקיומית - "ישראל בעמים". כדאי לשאול: האם התקוות הוגשמו? האם הוקמה המדינה עליה חלמו כל אותם עשרות אלפים שעלו לירושלים בשנת 1958?
אין תשובה קלה לשאלה הזו. אנחנו כנראה כבר לא נהיה האנשים שחלמנו להיות, וגם המדינה שלנו אינה המדינה עליה חלמנו. אולם אני מבקש להדגיש נקודה עמוקה יותר. כדי להשיג את הנורמאליות הזו ישראל הייתה חייבת ליטול סיכונים מחושבים, "סיכונים אזרחיים", והדבר הזה לא קרה. במקומם נטלה ישראל כהרגלה "סיכונים צבאיים". בסיכונים אזרחיים כוונתי היא להוריד את רף המיליטריזם, להשריש את האמון בזכויות הטבעיות של אזרחי ישראל, כולל האזרחים הערבים, להציע להם שותפות-אמת שאולי יש בה סיכון מסוים, אולם הוא עדיפה על שתי קבוצות אתניות שאינן מנהלות דיאלוג של ממש. להציע לשכנינו - בעיקר הפלשתינים בגדה ובעזה - הצעת שלום אמיתית וסופית, שגם בה יש סיכונים רבים אולם היא גם טומנת בחובה הזדמנויות, חזון למקום טוב יותר. ללמד בבתי הספר היסטוריה שמטרתה לא "לגייס" לצבא בעזרת מיתוסים ילדותיים אלא לגרום לתלמיד להיות ביקורתי, סקרן, ללמד אותו היסטוריה של ממש. כל אלה "סיכונים אזרחיים" שלא נטלנו.
ישראל הייתה חייבת, מזמן, להחליף את החשיבה הצבאית הפרנואידית מטבעה בחשיבה אזרחית של תקווה ואופטימיות. הדברים הללו נשמעים תמימים? בדיוק להפך. החשיבה הצבאית היא התמימה באמת, שכן מתוך אשליה של עוצמה ו"תגובות" ו"מבצעים" – היא מייצרת אשליה קצרת-מועד שבאמתחתה הפיתרון בזמן שלמעשה היא מקפיאה את המצב הקיים ואף מרעה אותו. כל ניצחון מבצעי של ישראל בעשורים האחרונים היה מזיק בדיוק כמו ההפסדים הקטנים (מלחמת לבנון השנייה). החשיבה הצבאית לא לומדת שום דבר מהפסדים וגם לא מניצחונות - היא כל הזמן פועלת באותם אופנים. מאז 1948 ועד היום באופן עקבי חיזקה ישראל את הצבא והעניקה לו מעמד נשגב, מעין מדינה בתוך מדינה. וכאן כדי לחדד את הנקודה אצטט מראיון שערכתי לא מזמן עבור עיתון הארץ עם דוקטור יגיל לוי, אחד החוקרים הבכירים של צה"ל:
"האתגר המשמעותי שתמיד עמד מול מדינת ישראל הוא הריסון של החשיבה הצבאית ולא של הצבא עצמו. יש כאן חשיבה שהיא הרבה יותר משמעותית וחזקה מאשר מבטא הארגון הצבאי. כאשר יש לך רפרטואר צבאי של התמודדות עם בעיה כזו או אחרת בקשרים שבין ישראל והמדינות סביבה, אתה חייב מולה אלטרנטיבה שנטועה בחשיבה אזרחית מדינית, ולא צבאית. חשיבה שביסודה נשענת על הכרה עמוקה של שכנינו ומשכללת את יכולותיה המדיניות של ישראל על חשבון החשיבה הצבאית. החשיבה המדינית האזרחית חלשה בישראל. החשיבה הצבאית היא לא רק החשיבה של הצבא. לכן, החשיבה הצבאית אינה חזקה משום שהצבא חזק, אלא בדיוק הפוך: בגלל שלחשיבה הצבאית יש כוח, לצבא יש כוח. האתגר הוא לרסן את החשיבה ולא את הצבא".
ריסון החשיבה הצבאית זו ההכרעה העמוקה ביותר שעמדה מול ישראל בשנת 1958, שנה שבה היה אמור להיערך חשבון נפש ראשון סביב המדינה הזו ועתידה. השאלה העיקרית הייתה חייבת להיות: האם אפשר (ואולי רצוי) להמיר את החשיבה הצבאית, בחשיבה אזרחית? הדבר הזה כמובן לא קרה. המשפטים המצוטטים למעלה מאוד משמעותיים כאן כיוון שיש נטייה לגולל את האשמה על הצבא, אולם זוהי כמובן עבודה קלה מדי. החשיבה הצבאית יצרה את כוחו העצום של הצבא! והחשיבה הזו הייתה משותפת לרוב אזרחי ישראל בכל הדרגים ובכל המעמדות גם בשנת 1958, כלומר אלה שרצו כל-כך נורמאליות, עדיין, במקום מסוים בלבם, האמינו שהיא תושג באמצעות הצבא: פרדוקס ישראלי מוכר.
לשיטתי, זו הסיבה העיקרית שהסיפור שהישראלים מספרים לעצמם בחגיגות ה-60 לא רחוק מאוד מהסיפור שסיפרו לעצמם בחגיגות העשור הראשון. הנה הסיפור בקווים כללים: 'אנחנו מדינה חזקה אמנם, אולם קטנה ומוקפת אויבים שרוצים להשמידה. אי-אפשר ממש לדבר איתם. אולי קצת. וחייבים להוסיף ולהאמין בכוחנו, עמידתנו, צה"ל, החוכמה היהודית. אנחנו רוצים שלום, תמיד רצינו, זה הרי חלומנו הגדול ביותר, אולם המדינות סביבנו לעולם לא יקבלו אותנו כאן במרחב הזה..'
הנה הטרגדיה הגדולה שלנו: כל-כך מעט השתנה. לפעמים נדמה שאף-על-פי שהמון אירועים התרחשו, בעצם לא קרה כאן כלום, כאילו שהזמן תעתע בנו, יצר אשליה של תמורה ובעצם הקפיא אותנו במקום. אנחנו, הישראלים, לא באמת גדלנו, לא מספיק החכמנו, ובעיקר לא למדנו הרבה. היום, ברחוב, נשמעות בדיוק אותן מילים שנשמעו ב-58': אותן חרדות, אותם סיפורים, אותן שנאות ומבט יהיר ומפוחד בד-בבד על האחר. לו מאודם היה מסתובב כאן ברחובות תל אביב ומקשיב ל"דיבור" ברחוב, סביר שהיה מתקשה מאוד לגלות אילו טרוניות, טענות וחלומות המוחלפים בין העוברים והשבים קשורים ל-58, ואיזה ל-2008.
