שופטת שסירבה לפסול את עצמה לבקשתו של נתבע, חייבה אותו בטעות בתשלום הגבוה ב-500,000 שקל מזה שהיה עליו לשלם. ערעורו של הנתבע נדחה, ורק כאשר ביקש לתקן את פסק הדין - 12 שנים אחרי הגשת התביעה נגדו וארבע שנים לאחר פסק הדין השגוי - תוקנה הטעות.
הרשות לשמירת הטבע הגישה בשנת 2000 תביעה נגד משה סיידון, אשר הפעיל מזנון בשמורת הטבע יהודייה שברמת הגולן. בשל מחלוקת בין הצדדים על גובה דמי השימוש שאמור היה סיידון לשלם, מינתה שופטת בית משפט השלום בקצרין, בתיה סמסון, את דרור ביתן לשמאי מכריע. בשנת 2007 ביקש סיידון לפסול את סמסון, משום שהתגלה לו שדותן הוא בנה של מי שהייתה המזכירה הראשית בבית המשפט בקריית שמונה, עימה היו לסמסון קשרי ידידות.
סמסון דחתה את בקשתו, בנימוק שסיידון ידע על הקירבה המשפחתית של דותן עוד בזמן המינוי. נשיאת בית המשפט העליון דאז,
דורית ביניש, דחתה את ערעורו, תוך שהיא מציינת את ידיעתו בזמן אמת על אותה קרבה משפחתית. בין היתר ציינה ביניש, כי כאשר מדובר בבתי המשפט בערי שדה - הסיכוי שמומחים העובדים עם בית המשפט הם קרובי משפחה של עובדי בית המשפט, הוא בהכרח גבוה יותר ואין בכך עילת פסילה.
על סמך חוות דעתו של ביתן חייבה סמסון את סיידון לשלם לרשות 837,165 שקל. בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את ערעורו של סיידון. רק באוקטובר 2011 גילה סיידון, כי סמסון - שבינתיים פרשה מכס השיפוט - כללה בסכום בו חייבה אותו גם את דמי השכירות ששילם לרשות להגנת הטבע. מדובר היה בסכום של 575,274 שקל על-פי קביעתה של סמסון עצמה.
בקשתו של סיידון הוגשה לבית המשפט המחוזי, אשר העביר אותה לבית המשפט בקצרין. הרשות להגנת הטבע התנגדה לבקשה, בטענה שסיידון מנסה לרוקן מתוכנו את פסק הדין. סיידון מצידו טען, כי טעות זו של סמסון גרמה להידרדרות קשה במצבו הכלכלי ולכך שהגיע עד לפשיטת רגל.
השופט
מרדכי נדל קיבל את בקשתו של סיידון. הוא אומר, כי אכן סמסון עצמה קבעה - באותו פסק דין - כי סיידון שילם לרשות 4,955 שקל לחודש בין יוני 2000 לאוקטובר 2005; כי הוא שילם 62,685 שקל בשנים 2003-2001; וכי הוא שילם 533,728 שקל בשנים 1999-1994. לפיכך קבע נדל, כי על סיידון לשלם לרשות 297,231 שקל בלבד. הוא לא קבע הוצאות לטובת סיידון, אשר חויב בתשלום הוצאות בהליכים הקודמים.
