בעוד כמה שנים, כשמישהו יעלעל בארכיוני האינטרנט ויקרא על "מכרזי הרדיו האזורי" ו"רשיונות התדרים שהעניק הרגולטור", הוא יצחק צחוק פרוע ויהרהר עד כמה פתטיים היינו בשנות האלפיים המוקדמות, שלא ראינו את מהפכת המולטיקאסט המתרגשת ובאה.
הנה נקודה למחשבה: במכונית היוקרה שלי מותקנת מערכת שמע משוכללת, הכוללת צ'יינג'ר שמסוגל לאחסן 6 דיסקי MP3 שמפיקים לי כ–40 שעות של מוזיקה. אבל אפילו כמות אדירה כזו, שאני הוא זה שצריך להפיק ולנהל אותה, משעממת ומתישה אותי. מצד שני, הטיונר במערכת מוגבל למספר קטן של תחנות רדיו המשופעות בפרסומות, בפטפטת, במוזיקה גרועה או לא אחידה, וברעשים וצרצורים ליד כל עמוד חשמל מצוי. בקיצור, שני המכשירים לא מספקים פתרון ראוי לשמו.
לעומת זאת, במחשב הנייד שלי טענתי בחינם את תוכנת ה–iTunes של Apple, שיש עוד רבות כמותה, וכעת הנייד שלי הוא מכשיר רדיו משוכלל המחובר ל–2,500 (!) תחנות רדיו, עם כל סוגי המוזיקה והמלל שבעולם - רוק, ג'ז, קלאסי, בלוז, רגאיי. מגוון שיכול להספיק לחיים שלמים. מוזיקה נהדרת ללא הפסקה, האיכות דיגיטלית, והחיים טובים.
רדיו דיגיטלי לווייני קיים כבר במדינות רבות בעולם, ורק אצלנו עוד מקצים תדרים כמו במאה הקודמת. המהפכה הרי בסוף תגיע, וברגע שמכשירי רדיו דיגיטליים יחליפו את מכשירי הרדיו הישנים, או לחלופין, טכנולוגיה ממוחשבת אחרת תשלב דור שלישי או רביעי עם רוחב סרט שיאפשר מגוון של תחנות רדיו דיגיטליות מכל העולם, כל הצורך בפלייליסטים אינדיבידואליים יצטמצם ויישאר חלקם של משוגעים לדבר.
רמזים נוספים לעתידו המובטח של המולטיקאסט אני רואה בארון הדיסקים/די.וי.די המפואר שלי, שכבר יותר משנה מעלה אבק בסלון ליד הטלוויזיה ומערכת השמע. בעידן שבו מכשירי PVR כ–YESMAX ו–MAGIC הם כבר חלק מהחיים, ומצטרפים ליותר ממאה ערוצים, ל–VOD ולערוצי מוזיקה מפותחים בממיר, הצורך להשתמש בדיסק ישן שקול לבחירת סנדביץ' עבש כשאתה ניצב בכניסה למסעדת גורמה. את התוצאות העגומות מרגישים בעלי חנויות דיסקים וספריות הסרטים.
את הכתובת שרשומה על הקיר לא קוראים, כרגיל, הביורוקרטים במשרדי הממשלה, שממשיכים להילחם את המלחמות של אתמול. במקום לתת לשוק חופשי לפעול ולטובים באמת לשרוד, מתעקשת הממשלה לרדת לפרטי הפרטים למי יהיה מותר לשדר, כמה הוא יוכל לפרסם, באיזו מתכונת ובאיזו צורה. את התוצאה מרגישים הן ברדיו והן בטלוויזיה: שטיפת מוח ברמה נמוכה ומלחמות רייטינג בין תוכניות שחלקן הוא ביזיון לאינטליגנציה. במבחן התוצאה, זהו כישלון מוחלט. דווקא במקומות שבהם הרגולציה מתערבת פחות, בערוצי הנישה כמו Yes ישראלי, ניתן לראות יצירה אמיתית של סדרות ברמה גבוהה.
הפתרון הוא, כמובן, שהממשלה תמשוך ידיה לחלוטין מהשידור. את רשות השידור הבזבזנית ואת הלוויין הכושל - ערוץ 23, יש לסגור לאלתר ולמכור את ארכיוניהם בכסף מלא כדי לממן את עלויות פיצויי הפיטורין של עובדיהם (שהטובים שבהם בוודאי ימצאו עבודה בשוק המדיה הפרטי הפורח). את הרדיו יש להפריט ולהעבירו בהקדם האפשרי לשידור דיגיטלי, כדי שכל דורש יוכל להקים תחנת רדיו ולשדר מוזיקה (ברשיון כמובן) ואקטואליה.
בטלוויזיה המצב מסובך כמובן יותר, כי ניתנו התחייבויות לגורמים שונים. אך יש להתארגן כדי לעבור בסוף תקופת ההתחייבות לשיטה פתוחה בהרבה, שבה כל גורם העונה לקריטריונים בסיסיים יוכל לשדר וליהנות מעוגת הפרסום. מדוע באינטרנט או בעיתונות הכתובה זה אפשרי ובטלוויזיה זה נחשב לחילול הקודש?
המצב כיום הוא טוב יותר מלפני 20 שנה, אבל בקצב בו הטכנולוגיה רצה קדימה, אם נסתכל אחורה בעוד 10 שנים, נחשוב שחיינו בימי–הביניים. בתנאי, כמובן, שלא יכריחו אותנו להישאר שם.
