הנהלת בתי הדין הרבניים חתמה בשנת 1996 על שני הסכמים בלתי חוקיים עם חברה פרטית לאיתור וניהול של הקדשות. כך קובעת (8.8.12) שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, גילה כנפי-שטייניץ, בסיומו של סכסוך ארוך בו מעורבים כמה אישים בולטים.

את ההסכם מטעם בתי הדין הוביל מי שהיה אז הממונה על ההקדשות ומאוחר יותר מנכ"ל בתי הדין, הרב אלי בן-דהן. היועץ המשפטי של החברה בעת ההתקשרות הבלתי-חוקית היה אברהם טננבוים, כיום שופט בולט בבית המשפט לתעבורה בירושלים. בהליך שהסתיים בתבוסתה ייצג את החברה משרדו של עו"ד רם כספי, האחראי לליקויים ולאי דיוקים בניהול התביעה כפי שמצביעה עליהם כנפי-שטייניץ.

מדובר בחברת "באמונה" בניהולו של יעקב ארבוס, אשר טענה שהמדינה גרמה לה נזקים של למעלה ממיליארד שקל, הגישה תביעה בסך 360 מיליון שקל, הקטינה אותה מטעמי אגרה ל-30 מיליון שקל ולבסוף תקבל רק 2 מיליון שקל כנגד ההוצאות שהיו לה בפועל בעקבות חתימת ההסכם.


רובינשטיין הקפיא את ההסכמים


על-פי אותם הסכמים, התחייבה "באמונה" להקים עבור המפקח מאגר מידע ארצי ממוחשב של כל ההקדשות הדתיים היהודיים עליהם חלה סמכותם של בתי הדין הרבניים, לפקח על ההקדשות ולאתר הקדשות "לא מטופלים", לשקמם ולנהלם. היא אמורה הייתה לקבל תשלום בגין שיקום הקדשות לא מטופלים בהתאם לעבודה שביצעה ועד ל-25% משווי נכסיו. כן הוסכם, כי "באמונה" תהיה זכאית לשכר בגין ניהול זמני של הקדשות לאחר שיקומם ועד למסירתם לאפוטרופסים קבועים, בגובה של 1.5% מ"קרן ההקדש" אשר ייגבה מתוך רווחיו.

בעקבות תלונות שקיבל על פעילותה של "באמונה", הורה ב-1998 היועץ המשפטי לממשלה דאז, כיום שופט העליון אליקים רובינשטיין, על הקפאת ההסכם. חוות דעת של משרד המשפטים קבעה שהההסכם נגוע בפגמים חמורים, ובשנת 2000 הוא בוטל למעשה כאשר הנהלת בתי הדין פרסמה מכרז (כושל) לניהול ההקדשות. בעקבות זאת הגישה "באמונה" בשנת 2005 את תביעתה נגד בתי הדין, שנדחתה כעת בידי כנפי-שטייניץ אשר קבעה, כאמור, כי ההסכמים היו בלתי חוקיים מיסודם.


ניגודי עניינים ובקשות מופרכות


"סמכות הפיקוח על ההקדשות הנתונה למפקח היא סמכות שלטונית מובהקת. אף אין חולק כי אין בנמצא הוראת חוק המאפשרת למפקח לאצול את סמכותו לאחר, קל וחומר, לגורם פרטי", קובעת כנפי-שטייניץ. "המפקח האציל באופן גורף את סמכויותיו לתובעת, וכי אין מדובר בהסתייעות שאופייה טכני אלא בהעברת סמכויות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת מצד התובעת ועובדיה בסוגיות מהותיות. יתר על כן, בחינת התנהלות הצדדים במהלך תקופת ההסכם מעלה כי התובעת הפעילה את הסמכויות שהואצלו לה, לרבות סמכות הפיקוח, באופן עצמאי, תוך הפעלת שיקול דעת רחב, וללא יידוע שוטף של המפקח".

כנפי-שטייניץ מונה ליקויים חמורים שהתגלו בעבודתה של "באמונה", כגון בקשות שלה להתמנות כנאמן גם בהקדשות בהם היו נאמנים פעילים, פעילות בניגוד אינטרסים כנאמן ההקדשות וכמפקחת עליהם, ניגוד אינטרסים כספי שתימרץ אותה לחסל הקדשות במקום לשקם אותם ועוד. לאור כל אלו קובעת כנפי-שטייניץ, כי המדינה הייתה רשאית להשתחרר מן ההסכמים עם "באמונה", שכן השתחררות מהסכם בלתי חוקי היא "צורך ציבורי חיוני".

בחלק הדן בתשלום המגיע ל"באמונה", מותחת כנפי-שטייניץ ביקורת קשה על חוסר האמינות של טענותיה בתביעתה, שהוגשה כאמור בידי משרד כספי. החברה טענה ששיקמה 430 הקדשות לא מטופלים, איתרה 111 הקדשות נוספים שלא נרשמו בשל הפסקת ההתקשרות איתה, מונתה לנאמן זמני ב-109 הקדשות והמשיכה לשמש כנאמן ב-70 מהם לאחר הפסקת ההתקשרות איתה.


התובעת שמרה על עמימות


על טענות אלו אומרת כנפי-שטייניץ: "טענת התובעת לאיתור 430 הקדשות היא טענה מופרכת וחסרת כל בסיס ראייתי, הנובעת מטשטוש מכוון שעושה התובעת בין רישום הקדש קיים ופעיל, בין איתורו של הקדש 'נטוש', ובין ניהולו של הקדש קיים". היא קובעת שהחברה הגישה לבית המשפט רשימה חסרה וחלקית של הקדשות, אשר כללה גם הקדשות פעילים וידועים. עוד מציינת כנפי-שטייניץ, כי ל"באמונה" היה שלל גרסאות לאורך השנים בנוגע למספר ההקדשות ששיקמה, והוא נע בין 312 לבין 700. היא מצטטת את דבריו של ארבוס בעדותו, לפיהם "חשבתי שבסופו של תהליך אני אביא את הרשימה, והמדינה תגיד לי לגבי ההקדש הזה מגיע לך אחוז מסוים ובהקדש הזה לא מגיע לך כלום", ומוסיפה בלקוניות: "הדברים מדברים בעד עצמם".

כנפי-שטייניץ מוסיפה: "סוגיית פירוט עבודת התובעת עלתה שוב ושוב, לכל אורך ההליכים, החל ממועד ביטול ההסכמים ע"י הנתבעים ועד לתום ההליך המשפטי. התובעת נדרשה לפרט את הפעולות שביצעה לאורך כל דיוני הצדדים לישוב המחלוקת, שנים לפני הגשת התביעה, היא נדרשה לעשות כן במהלך ניהול התביעה במסגרת בקשותיה לפטור מאגרה, והיא נדרשה לעשות כן במסגרת בירור תביעתה. דרישות אלה לא הועילו. התובעת בחרה שלא לפרט את פעולותיה... ניתן לסכם ולומר, כי התובעת לא הוכיחה, מתוך בחירה, אלו פעולות ביצעה לאיתור ושיקום הקדשות 'נטושים', ונראה כי התובעת סברה כי הותרת עמימות בסוגיה זו תיטיב את מצבה המשפטי".