אחרי 56 שנה, נמצאה ביער ליד ברלין מנהרה, שחפרו אנשי מודיעין בריטיים ואמריקניים, כדי להתחבר לרשת הטלפונים הסובייטית בעיר המחולקת בעת המלחמה הקרה.
המנהרה באורך 450 מטר הובילה מרוּדוֹב בברלין המערבית אל אלט-גליניצקה בברלין המזרחית. באמצעותה השיגו אנשי המודיעין המערביים גישה למאות קווי טלפון של הצבא האדום.
המנהרה נמצאת כ-93 ק"מ מצפון לברלין. בשנת 1997 החלו לגלות את הקצה שלה בחלק האמריקני של ברלין, והוא שוּמר כחלק ממוזיאון בעלות-הברית בברלין. הסובייטים גילו אותה בשנת 1956, אך לא המשיכו לחפור בה, מסביר בֶרנד פון קוטסקה, היסטוריון במוזיאון בעלות-הברית. לדבריו, בארכיוני שטאזי (ארגון הביון של גרמניה המזרחית) אין חומר על המנהרה.
את המנהרה גילה ורנר סובולבסקי, ששירת כאזרח בצבא גרמניה המזרחית, כשכרת עצים ליד פאסֶואלק, בסמוך לגבול פולין. הוא נתקל בצינור מתכת, שהזכיר לו ציוד, שהשתמשו בו בצבא. כשנתקל בצינור נזכר, כי בשנת 1956 דיברה התעמולה הסובייטית על מנהרה אמריקנית, שנמצאה באזור.
סובולבסקי יצר קשר עם פון קוסטקה במוזיאון בעלות-הברית, שהגיע מיד לזהות את הממצאים. המנהרה נחשבת למוצג חשוב במוזיאון, שמציג את תחנת הביקורת צ'ארלי ומטוס האסטינגס של חיל האוויר המלכותי הבריטי, ששבר את המצור על ברלין בשנים 1949-1948.
מנהרה דומה חפרו הבריטים בווינה, בירת אוסטריה.
לדברי פון קוסטקה, עלות חפירת המנהרה (שכונתה גולד באמריקנית וסטוֹפּ-ואטש בבריטית) הייתה 6.7 מיליוני דולר - סכום עתק באותם הימים.
הבריטים והאמריקנים הפעילו את המנהרה במשותף, אך הסובייטים עלו על כך כבר בשלב התכנון - הודות לסוכן הכפול הבריטי ג'ורג' בלייק. משום-מה המידע על המנהרה הוסתר משלטונות הצבא הסובייטי בברלין - כנראה, כדי להגן על ה"חפרפרת" הסובייטית במודיעין הבריטי. המנהרה הופעלה כאחד-עשר חודש, עד 22 באפריל 1956, והקליטה מאות אלפי שיחות טלפון בין המפקדה הסובייטית בברלין המזרחית לבין מוסקבה.
המערב קיווה, שהסובייטים יסתירו את גילוי המנהרה. במקום זה, הפכו הסובייטים את הגילוי לאירוע תקשורת ממדרגה ראשונה, והסיעו כחמישים אלפי גרמנים לראותה. באותה ההזדמנות יכלו האמריקנים להתרשם מהיכולת ההנדסית של אנשי המודיעין שלהם.
"כל צד יכול היה לטעון, שניצח", מסכם פון קוסטקה את הפרשה.
