"הסטטיסטיקה של שיעורי ההרשעות היא פגומה ואסור להסתמך עליה. זוהי אחיזת עיניים, היוצרת מיתוס לפיו כאילו שיעור ההרשעה בישראל הוא 99%, ואז מנסים לשנות את הכללים ולתת יותר זכויות לנאשמים. לא צריך לתת שום משקל לנתונים הללו, אין להם שום קשר למציאות. לדעתי התוצאות הן סביב 70-30 ולא 99-0". כך אומר (יום ג', 28.8.12) פרקליט המדינה,
משה לדור, בוועידת המשפט של מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין ו-ynet.
לדור אומר, כי קיימת סתירה בכך שכאשר תיק מתוקשר נסגר – מותחים ביקורת על התביעה; ואם מוגש כתב אישום והוא מסתיים בזיכוי – גם אז נמתחת ביקורת ו"שוללים את עצם הלגיטימציה של הגשת כתב האישום. חובתנו להגיש את כתב האישום כאשר קיים סיכוי סביר להרשעה – לא ודאות. אנחנו לא רוצים לחיות במדינה בה נגיש כתבי אישום רק כאשר יש תוצאה ודאית. אנחנו מבססים את ההחלטה על חומר שונה מזה שבית המשפט מכריע על פיו", הדגיש. "בתיקים בהם מעורבים אישי ציבור ואישים רבי-עוצמה מנהלים במשך תקופה ארוכה מסע של דה-לגיטימציה לעבודת התביעה", הוסיף. "מדובר בקמפיין אגרסיבי ביותר, שלפעמים מופנה כלפי פרקליטים באופן אישי ומתבסס על עובדות לא-נכונות".
שיעור ההרשעות האמיתי: 65%
מנהלת מחלקת המחקר בבית המשפט העליון, ד"ר קרן וינשל, העירה שניתן לומר מילה טובה על נתוני ההרשעות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: "הם הפסיקו לפרסם אותם". וינשל הסבירה, כי בנתוני הלמ"ס היו ליקויים רבים, בין היתר: הסתמכות בלעדית על נתוני המשטרה, התעלמות מתיקים שלא הסתיימו בפסק דין וחוסר אבחנה בין הרשעה מלאה להרשעה חלקית. המחקר שערכה וינשל הצביע על 65% הרשעות – מלאות או חלקיות – בעוד ב-30% מהמקרים חזרה בה המדינה מכתב האישום (היתרה – ענישה ללא הרשעה). במקרים בהם נדרשה הכרעה של בית המשפט, הושגו הרשעות ב-70% מהתיקים בבתי משפט השלום והמחוזי.
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
נורית אחיטוב, אמרה שהטענה ל-99% מופרכת הן מבחינה עובדתית והן מבחינה מהותית. אם נתון זה היה נכון, הייתה מתבטלת חזקת החפות, וכדי להגיע אליו על השופטים להתעלם לחלוטין מטענות ההגנה, הסבירה. "זה נתון שמתאים למשפטים פוליטיים בימי סטאלין ולא למדינה דמוקרטית", הוסיפה. "הסטטיסטיקה היא השגויה ולא המערכות".
לדעת אחיטוב, ריבוי הסדרי הטיעון הוא מגמה כלל-עולמית, כאשר בארה"ב מסתיימים 85%-90% מהתיקים בהסדרי טיעון, בעוד בבריטניה השיעור הוא 70% ובישראל – שיעור דומה. ריבוי ההסדרים נובע מהבנה של כל המעורבים – התביעה, ההגנה והשופטים – בצורך להקל בעומס המוטל על בתי המשפט. גורם נוסף הוא שינויים בדיני הראיות: הנטל בעבירות מין, דרישות הסיוע, היכולת להגיש הודעות במשטרה ועוד. לכך מצטרפות ההתפתחויות הטכנולוגיות, כאשר שני הצדדים יכולים להעריך ביתר קלות כיצד יסתיים המשפט ולכן קל יותר להגיע להסדרי טיעון.
ד"ר
דפנה אבניאלי, אף היא שופטת במחוזי בתל אביב, ציינה את השיח המשפטי בענייניהם של אישי ציבור המתנהל גם בתקשורת. "שופטים קוראים עיתונים, בואו לא נתעלם מזה. הם לא מנותקים מההוויה הציבורית, וטוב שכך. אבל זה לא משפיע על שיקול הדעת של בית המשפט ועל האופן בו מתנהל ההליך", אמרה. "בעיני בית המשפט כל נאשם הוא בוזגלו ולאיש אין מעמד מועדף, כפי שמלמדת המציאות".
"מצפים מבית המשפט לתקן את החברה"
שופט המחוזי בתל אביב, גלעד נויטל, אמר: "כאשר השופט צריך להכריע את הדין, הוא עושה עבודה מה זה רצינית. מה הקשר בין זה לבין הסטטיסטיקה? אני שמח שהנתונים מתחילים להתקרב למציאות". עו"ד
אורי קינן שאל האם השינויים הפרוצדורליים העלו את שיעור ההרשעות. נויטל, המגשר הפלילי המוביל במחוזי, אמר: "כאשר נאשם נכנס לגישור, הדבר הראשון שאומרים לו הוא: אם אתה מרגיש שאתה חף מפשע – לך תכפור. אנחנו משתדלים לעשות עבודה רצינית, לפעמים אנחנו טועים, אבל אנחנו לא ישנים בלילות. כל השאר הוא אגדות".
עו"ד רויטל סויד אמרה, כי הסניגורים מנהלים תיקים רק אם הם בטוחים באפשרות הזיכוי, ומסכימים להסדרי טיעון בשל החשש הכבד מהרשעה בטוחה. "איך הגענו למצב שאנחנו כחברה תולים את כל יהבנו על בית המשפט? אנחנו מצפים שהוא יתקן את כל חולאי החברה? אנחנו מצפים מבית המשפט שירשיע כל אחד ויחמיר בענישה, כדי שלא יהיה שושן ברבי ולא יהיה אותו נער מכיכר החתולות? הטלנו על מערכת בתי המשפט תפקיד לא לה", טענה. "נניח שיהיו 100% הרשעה; תיקֵנו משהו? הגיע הזמן להפסיק את השיח הזה. תפסיקו עם הקריאות בעיתון להחמיר בענישה. התיקון חייב להגיע ממקום אחר".
עו"ד
ציון אמיר טען, כי יש להתחשב גם ב"מבחן הבטן": האם אדם נכנס לבית המשפט בחרדת קודש ובתחושה שהמערכת תפסוק בצורה נכונה. לדבריו, אין שום משמעות לאמון הציבור הנמדד באחוזים, אלא רק לאותה תחושה. "יש חרדה קמאית בליבו של כל אדם שנכנס לבית המשפט ואסור שזה יקרה", הוסיף. "ההתנהלות של הפרקליטות יכולה להוביל לאובדן אמון הציבור בה". אמיר יצא בחריפות נגד הסדרי הטיעון, המובילים גם הם להרשעות, וקרא לחדול מהם. "עורכי דין הפסיקו להיות עורכי דין והפכו ל
מאכערים, הולכים לפרקליטות כמו למכולת ואומרים: תוריד לי את זה או את זה". לדבריו, גם הסדרי הטיעון מעוותים את המציאות בנוגע לשיעורי ההרשעה. "מי שמבקר את הפרקליטות - מיד מקבלים בליץ על ראשו", המשיך.
