|
המשפחות השכולות. איך מתמודדים עם האובדן הנורא? [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
עיר קטנה נהריה, אולי קטנה מדי. מרחק 100 מטר מביתי נמצא ביתה של משפחת אבני, משפחתה של קרנית. ברגע כתיבת שורות אלה, כשעדיין האצבעות רועדות על המקלדת, חזרתי לביתי לאחר ששעה קלה עמדתי ליד הבית האבל. אני מכיר את אודי היטב. אני מכיר את שתי המשפחות שלפתע עולמן חרב. אודי איננו. מה עושים? משפחות אצילות שלא מתלהמות. הן ספונות בתוך הבית והכאב חד ונורא. בחוץ עדה שלמה של עיתונאים הממתינה בחום הכבד למוצא פיו של אחד מבני המשפחה. כולם בתזזית, מכוונים מצלמות, עולים על גדרות, מעמידים חצובות. הכול למען תמונה אחת, מילה אחת. וכי מה ניתן לומר במצב טרגי זה? האם יש מילים בלקסיקון האנושי שיכולות לבטא כאב מסוג זה? אך החיים חייבים להימשך. שלמה גולדווסר מתראיין לפני הבשורה המרה. מעביר מסר של חוזק, בוז לחיזבאללה ומשבח את המדינה. עיתונאי אינו מתאפק ושואל "ומה עם משפחת הרן ומשפחת ארד? האם זה היה כדאי?" ושלמה, בתעצומות נפש, מסביר ומפרשן. מדבריו ניתן להבין שזהו "משפט שלמה" תרתי משמע.
מיקי גולדווסר יוצאת בבוקר לקניות. הכתב מלווה אותה. יש בה תקווה, שביב של תקווה. היא רוצה לחבק את אודי. מה זאת אומרת? מי האם או האב שמוכן להודות בנורא מכל לפני שרואים מול העיניים הדומעות את הארונות השחורים? חייבים לשמור על שפיות, ולו לכמה שעות נוספות.
מתוך קבוצת הצלמים לפתע קופץ בחור. אני מכיר אותו היטב. תלמיד שלי לשעבר. היום הוא צלם. תגיד, שואל אותי הבחור, אודי גדול ממני? לא, עניתי לו. מחזור אחד אחריך. לפתע, הצלמים נדרכים. יש שמועות שמישהו מן הבית עשוי לצאת. והתלמיד שלי לשעבר לוחץ יד וממהר להרים את המצלמה. אסור לפספס, אומר לי. זו פרנסתי. ואני חושב בתוך תוכי, מה כבר ניתן לצלם? כאב, יגון, דמעות? מובן לי שזה מצטלם טוב, אפילו יותר מדי טוב. חבל שהמדובר באבל.
לפני ימים אחדים ראיתי את הזוג גולדווסר בטיילת של נהריה. המון אנשים יוצאים להליכה. זה טוב לבריאות. מיקי מובילה. באופק השמש עומדת לשקוע והיא נראית ככדור בוער. ואני מדמיין שפנימה, מיקי ושלמה בוערים. כמה כבר אפשר להיות סבלני.
לפני שבועיים פגשתי את דניאלה, אמה של קרנית, בערב זמר. מה נשמע, מה קורה? שום דבר מיוחד, עונה לי דניאלה. מנסים לשיר כדי לשמור על שפיות. כבר אמרתי זאת, אך זו האמת. האם לאחר ערב זמן אפשר לחזור הביתה עם שיר חדש בלב? מי כבר יודע, מי מסוגל להבין?
כבר אמרתי שנהריה עיר קטנה. באותה טיילת, לא הרחק מן המקום שבו התרחש הטבח שקונטאר היה אחראי לו לפני 29 שנים, ראיתי את סמדר הרן ובעלה. שלום שלום. כך זה בנהריה, כולם מכירים.
לפתע חשבתי מה יקרה אם שתי המשפחות ייפגשו, כך סתם בטיילת? מה תאמרנה אחת לשנייה? ידברו על "מחיר", על פוליטיקה גבוהה, שיקולים של מדינה? אולי דווקא השתיקה טובה יותר. מי מסוגל לעמוד בסיטואציה נוראה שכזו?
בדרכי הביתה, מאה המטרים נראו לי כקילומטרים. חשבתי לתומי מדוע היה צורך בשנתיים שבמהלכן המשפחות התייסרו? מדוע לא נעשה המהלך מיד, חודש, חודשיים לאחר החטיפה? יאמרו המומחים האולטימטיביים שכך זה במשא-ומתן. הכול צריך להבשיל.
בלוח ההנצחה של בית הספר שבו אודי למד תתווסף עוד תמונה של חייל שנפל. יותר מדי תמונות של צעירים. את חלקם הכרתי היטב, בדיוק כמו את אודי.
אומרים לנו שמדינאים חייבים להתעלות מעל לשיקולים פרטיקולאריים ועליהם לראות את התמונה כולה. מאוד נכון. אין זה סותר שהתמונה כולה מורכבת מפרט ועוד פרט, ומאחורי כל פרט יש משפחות שדואגות, ויש משפחות שדואבות.
אין נחמה לאובדן כה גדול. לא הרחק מן הבית שבו יושבים האבלים, נמצא בית הקברות הצבאי אליו שוב יגיעו המוני אנשים לחלוק כבוד אחרון לאודי ולנחם את המשפחות האבלות. וכשהכל יסתיים, יחזרו הביתה משפחות גולדווסר ואבני להתכנס בכאבן. אלמוניותן תתפוס את מקום המצלמות והמיקרופונים. אלה ינועו אל עבר אירועים אחרים כי אין זמן. הכול לחוץ כאן וחייבים לעמוד בהתחייבויות. קרנית הבטיחה ליד הקבר הטרי שלעולם לא תשכח את אודי. כשקרנית אומרת מבטיחה, היא מקיימת. יש האומרים שהזמן הוא המרפא הטוב ביותר. מי כבר מסוגל להיכנס לנבכי הנפש המיוסרת של צעירה, אלמנה כה צעירה?