"במקרים לא מעטים החלטות על פיצול דיון גורמות לריבוי התדיינויות והארכת ההליך, והרצון לייעל בדרך של פיצול נמצא לא אחת מסוכל". כך אומר (יום ד', 10.10.12) שופט בית המשפט העליון,
צבי זילברטל.
לדברי זילברטל, יכולים להיות גורמים שונים לכך שהליך שמטרתו ייעול גורם למעשה לסחבת, כגון מחלוקת בשאלה כיצד הוגדרה הסוגייה שנדונה ראשונה, או קשיים בהליך הערעור על ההחלטה בשלב הראשון. עוד הוא מעיר, כי הניסיון מלמד שלעיתים סוגיות שונות שייכות לשני שלבי הדיון, וראיה שהובאה בשלב הראשון - רלוונטית לשלב השני. זילברטל מוסיף:
"הפיצול אף עלול להביא להתארכות ניכרת של ההליך, למשל כאשר בערכאה הראשונה נקבע שאין חבות ובערעור נפסק כי זו קיימת. במצב זה מוחזר הדיון לשמיעת ראיות לעניין הנזק, ולעיתים מזומנות הדבר נעשה רק לאחר שחלפו שנים מאז הגשת התביעה, מה שעלול ליצור קשיים ראיתיים ואחרים, שלא לדבר על עינוי דין. בנוסף, הפיצול מצריך לעיתים מזומנות להעיד את אותם העדים פעמיים, מהווה קרקע פורייה להגשת בקשות המסבכות את ההליך, לתמרונים, לתכסיסי השהייה ולניסיונות לבצע 'מקצה שיפורים', ובסופו של דבר גורם להארכה ממשית של ההליך".
זילברטל אומר, כי אכן קיימים מקרים בהם הפיצול מייעל את הדיון, למשל כאשר הנושא הנדון ראשון הוא מוגדר ומצומצם, ודיון בו עשוי לסיים את ההליך כולו. כמו-כן, ראוי לפצל את הדיון בתיקים מורכבים, בהם יש אפשרות שהתביעה תידחה בגין חוסר חבות. עוד מזכיר זילברטל, כי יש נושאים בהם הפיצול הוא מחויב המציאות, כגון בתביעות לשון הרע (בין החבות לבין הנזק), או כאשר ההכרעה בשאלה המקדמית (למשל: האם מדובר בתאונת דרכים) תקבע את המסלול הדיוני כולו.
לסיכום אומר זילברטל: "ראוי לשקול נושא זה היטב בטרם מתקבלת בו החלטה, לבל יביא הדבר לסיבוך, סרבול ועינוי דין כבמקרה זה. הנה כי כן, לפיצול עלולות להיות השלכות שליליות, הן באספקט של ההתנהלות הדיונית והן בפן המהותי. חשוב עד למאוד שבית המשפט יהיה מודע להיבטים אלה בטרם מוחלט על פיצול הדיון וחשוב שהחלטה בנושא זה לא תתקבל כלאחר יד או רק על סמך הסכמת בעלי הדין. מדובר בסוגיה המסורה כל כולה לשיקול דעת בית המשפט ואין בהסכמת הצדדים, אף כי יש ליתן לה משקל, להכריע את הכף".
הדברים נאמרו במסגרת החלטה בהליך המתקיים מזה 15 שנה, בתביעתו של עובד לשעבר בחברת ברום ים המלח לפיצויים על נזקים שנגרמו לו לטענתו במהלך עבודתו. זילברטל אומר, כי ההליכים נמשכים זמן כה רב - עדיין בבית המשפט המחוזי בתל אביב - בשל החלטתה של השופטת ציפורה ברון עוד בשנת 2000 לפצל את הדיון בין שאלת האחריות לבין שאלת החבות. לדברי זילברטל, מקרה זה הוא דוגמה מובהקת לסיבוך מיותר שגרם הפיצול המיותר של הדיון.
