פרקליטות המדינה מערערת (יום ד', 7.11.12) על זיכויו של אהוד אולמרט בפרשת ראשונטורס ובפרשת טלנסקי ועל קולת עונשו בפרשת מרכז ההשקעות. כמו-כן מערערת המדינה על כך שבית המשפט המחוזי בירושלים קבע שמעשי המירמה של שולה זקן בפרשת ראשונטורס לא נעשו בנסיבות מחמירות. על הערעור שהוגש לבית המשפט העליון חתומה צמרת הפרקליטות בראשותו של משה לדור.

המדינה אינה מערערת על זיכויו של אולמרט מעבירות מס בפרשת ראשונטורס ועל זיכויו מאשמת דיווחים כוזבים למבקר המדינה. כמו-כן, לא הוגש ערעור על זיכויה של זקן בפרשת האזנות הסתר ועל עונשה. אולמרט נדון לשנת מאסר על תנאי, וזקן – לתשעה חודשי מאסר על תנאי.


לא סביר שלא ידע



בנוגע לפרשת ראשונטורס אומרת המדינה, כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע, כי קיים ספק סביר בדבר מעורבותו ומודעותו המלאה של אולמרט, או למצער ברמה של עצימת עיניים, למעשי המירמה שנעשו בסביבתו ועבורו. "ההערכה לפיה אפשר שהמשיב לא היה מודע במשך כארבע שנים, למעשי מירמה חוזרים ונשנים, שנעשו עבורו, בסכום המגיע קרוב ל-100,000 דולר לצורך מימון נסיעותיו, לרבות נסיעות פרטיות רבות שלו ושל משפחתו – אינה מעוררת ספק סביר", נטען בערעור.

"קביעה שבנסיבות אלה נוצר ספק סביר היא בלתי סבירה; האפשרות, כי מעשי המירמה, שבאו לידי ביטוי בגבייה עודפת של כספים מארגונים שונים, שימשו בלא ידיעתו למימון נסיעותיו, הינה בלתי סבירה", ממשיכה הפרקליטות. "בהתאם לכך, האפשרות, לפיה המשיב לא היה מודע לעובדה כי איננו משלם מכיסו - ולוּ שקל אחד - במשך כל אותן שנים למימון נסיעותיו בכלל, וביניהן גם הטיסות הפרטיות בהיקף של עשרות אלפי דולרים, אף היא אינה סבירה".

לטענת המדינה, לאור הממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי בפרשת ראשונטורס, "מחייבים ניסיון החיים והשכל הישר להסיק את המסקנה, כי הלכה למעשה הכפופים למשיב לא היו אלא ידו הארוכה הממלאות את משאלותיו. בתוך כך, האפשרות כי כל מחשבה, פקפוק או אפילו חשד לא חלפו בראשו של המשיב, שמא לא הוא הנושא במימון הטיסות הרבות במהלך השנים, אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת. משגה הוא לקבוע כי מתקיים ספק, שמא עוֹבדותיו המסורות של המשיב טיפלו בהזמנת טיסותיו וטיסות בני משפחתו, בלא לשתפו בדבר ובחצי דבר בנוגע להסדרת מימונן".

עוד טוענת הפרקליטות, כי אין זה סביר שהמירמה נעלמה מעיניו של אולמרט, "בהתחשב בתקשורת הגלויה בכתב ובעל-פה שקיימו עימו הכפופות לו בנושא נסיעותיו במהלך השנים. זאת, על אחת כמה וכמה כשבמסגרת אותה תקשורת הותיר המשיב 'טביעות אצבע', כגון תגובות והנחיות בכתב שהפנה לשתיים [זקן ורייצ'ל ריסבי-רז]. גם לפיכך, בלתי סבירה היא המסקנה – אף לא ברמת הספק – כי בלשכה התנהלה העשייה 'בבועה', בעוד אצל המשיב נוצר 'חלל תודעתי' ששרד ככזה על פני שנים, ועל פני מיילים של טיסות, בדבר המירמה וניצולה לכיסוי הוצאותיו הפרטיות".

טלנסקי – כמו מרכז ההשקעות


בפרשת טלנסקי טוענת הפרקליטות, כי בית המשפט המחוזי טעה במסקנתו לפיה התנהלותו של אולמרט – קבלת עשרות אלפי דולרים במזומן, החזקת קופה סודית ומכתבי המלצה עבור טלנסקי – אינה מגבשת את יסודות העבירה של מירמה והפרת אמונים במובנה המובהק. המדינה אומרת, כי רק מתוך זהירות לא האשימה את אולמרט בקבלת שוחד מטלנסקי, למרות שמעשיו קרובים מאוד לעבירה זו.

עוד תוקפת הפרקליטות את מסקנתו של המחוזי, לפיה יש אפשרות שהכספים שקיבל אולמרט מטלנסקי "כספים פוליטיים". לדבריה, "מדובר, בראש ובראשונה, בטעות נורמטיבית: כספים שהתקבלו על-ידי נבחר ציבור במזומן, המנוהלים בהסתר, שאין לגביהם כל רישום או תיעוד, ושאין כל אפשרות לעקוב אחר מסלולם ועל דרך הוצאתם (או כל חלק מהם) – אינם יכולים להיכנס לגדר 'כספים פוליטיים', ודאי לא באמצעות אמירה בעלמא המציגה אותם כך". המדינה מונה שורה ארוכה של סימנים לכך שמדובר היה בכספים פרטיים.

לדברי המדינה, המחוזי שגה גם כאשר בחן את פעולותיו של אולמרט לטובת טלנסקי בפני עצמן, תוך התעלמות מניגוד העניינים החריף בו היה נתון, "ניגוד עניינים הניכר בעוצמתו, כנובע מהיקף התקבולים הכספיים שקיבל ואסירות הטובה המתחייבת בעטיין, ומהבו-הזמניות שבין פעולותיו של המשיב לבין קבלת הכספים מטלנסקי (באותם ימים ממש) – ולא לרום מעמדו של המשיב". הפרקליטות טוענת, כי בית המשפט המחוזי היה צריך להרשיע את אולמרט בפרשת טלנסקי לפי אותם קני מידה בהם הרשיע אותו בפרשת מרכז ההשקעות, בה פעל לטובת לקוחותיו של עו"ד אורי מסר.

לדברי הפרקליטות, מכלול הנסיבות בפרשת טלנסקי "משקף התנהלות מושחתת באורח ברור של נבחר ציבור – התנהלות המהווה, על כל אחד מחלקיה ובוודאי בצירופם יחדיו, עבירה של מירמה והפרת אמונים, שנעברה ע"י המשיב לאורך שנים רבות".

לגבי עונשו של אולמרט טוענת הפרקליטות, כי "קיים דיסוננס עמוק בין קביעותיו הנורמטיביות של בית המשפט קמא הנכבד באשר לחומרת מעשיו של המשיב לבין מיזעור הענישה עד כדי איונה, הלכה למעשה. דיסוננס זה חוטא לתכליתה העיקרית של הענישה, ומעביר מסר מטעה לציבור". לדבריה, בית המשפט נתן משקל יתר ואף משקל מוטעה לנסיבות המקלות שלדבריו הביאו אותו להימנע מעונש חמור יותר.