רוב הערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון עוסק בזיכויו של אהוד אולמרט בפרשת טלנסקי. לטענת המדינה, היה מקום להרשיעו במירמה והפרת אמונים ובקבלת דבר במירמה בגין דיווחיו למבקר המדינה, על-פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי עצמו בפרשת טלנסקי, ועל-פי קביעותיו המשפטיות בפרשת מרכז ההשקעות בה הרשיע את אולמרט.

הפרקליטות חוזרת באריכות על מערכת היחסים בין אולמרט לטלנסקי, כפי שנקבעה בידי המחוזי, ואומרת כי די בקביעות לגבי העברות הכספים כדי להכניס את אולמרט
"למישור הפלילי המובהק של העבירה של מרמה והפרת אמונים. בוודאי שכך, כאשר לעצם קבלת הכספים מתווספת ההתנהלות החמורה הכרוכה בהחזקת אותה קופה סודית, בלתי מתועדת ובלתי מדווחת, אצל נאמנו של המשיב [אורי מסר] כאשר ראש לשכתו [שולה זקן], עובדת המדינה, 'מנהלת' את הקופה, והוא הנהנה השולט בה; ובוודאי ובוודאי שכך, כאשר לכל אלה מתווספות גם פעולות שעשה המשיב לטובת טלנסקי בהיותו, מטבע העניין, במצב של ניגוד עניינים חריף".

לדברי המדינה, בית המשפט המחוזי טעה כאשר יצר פער ניכר ומשמעותי בין קביעותיו העובדתיות לבין ניתוחן המשפטי והמסקנות שהסיק מהן. "בנוסף, נמנע בית המשפט מהתבוננות בתמונה המצרפית העולה ממכלול העובדות שנקבעו, ומניתוחה על כל חלקיה ורכיביה. במקום זאת, פורר בית המשפט את תמונת ההתנהלות הכוללת של המשיב לרכיבים-רכיבים, ודן במשמעותו של כל רכיב כאילו הוא עומד לבדו", ובכך החטיא את חומרת התמונה הכוללת.


הנטל עבר לאולמרט


"משנקבע כי כספי הקופה [אצל מסר] כולם היו בשליטתו הבלעדית של המשיב, והוחזקו בה במזומן, בהסתר מוחלט, ללא כל תיעוד ודיווח - לבטח עבר אליו הנטל להביא ראיות שהם לא שימשוהו לצרכיו הפרטיים. לא זו בלבד שהמשיב לא עמד בנטל זה, אלא שהמערערת הוכיחה שכספי הקופה לא שימשו לצרכים פוליטיים כלשהם. על כל פנים, במישור הנורמטיבי - כספים במזומן, שמנוהלים בהסתר, שאין לגביהם כל רישום או תיעוד, שאין כל אפשרות 'לעקוב' אחריהם כדי לעמוד על השימוש שנעשה בהם בפועל, שאינם 'שקופים' - אינם יכולים להיכנס לגדר 'כספים פוליטיים'... בהחזיקו קופת מזומנים סודית, ובניהולו אותה במשך שנים ארוכות, באמצעות המשיבה [זקן] - התנהל המשיב, נבחר ציבור בכיר, באופן פעיל ומושחת בעליל". אפילו אם מדובר בכספים פוליטיים, ממשיכה המדינה, אין בכך כדי להוציא את מעשיו של אולמרט מתחום המירמה והפרת האמונים.

לדברי הפרקליטות, "התנהלותו של המשיב, שר בכיר בישראל - בקבלו כספים, לרוב במזומן, בסכומים נכבדים מטלנסקי, בחשאי; באופן עיתי, במשך שנים; לעיתים באופן ישיר לידיו ולעיתים באמצעות מנהלת לשכתו, ידו הארוכה; לעיתים בחו"ל, ולעיתים בארץ; הן לצרכים פרטיים, שאין מקום לחלוק על מהותם ככאלה; הן כ'דמי כיס' ו'שדרוג' נסיעות ציבוריות; והן, באמצעות הקופה אצל מסר, לצרכיו השונים הנוספים של המשיב - היא התנהלות, שכל כולה בתחום השחור של העבירה של מרמה והפרת אמונים. בוודאי שכך, כאשר לצורך העברות הכספים גייס המשיב וניצל את אותה עובדת מדינה בכירה הכפופה לו".


אינטרס ההסתרה


בערעור משתמשת לראשונה המדינה במילה "שוחד" לתיאור יחסיו של אולמרט עם טלנסקי: "אך כפסע בין התנהלותו של המשיב בקבלת הכספים מידי טלנסקי לבין העבירה החמורה של קבלת שוחד. אכן, המערערת נמנעה מהאשמתו של המשיב בעבירה של קבלת שוחד אך מפאת הזהירות.

'פסע' קטן זה מעבירת השוחד בוודאי אינו מוציא את התנהלותו של המשיב מחוץ לגדרה של העבירה של מרמה והפרת אמונים. אם ניתן לחשוב על דוגמה קלאסית למעשים שיש בהם ממד של שחיתות, הרי זו הדוגמה שלפנינו". ובהמשך נאמר: "אין מקום לספק רב, כי המניע והרקע להעברות הכספים וקבלתם על-ידי המשיב קרובים עד מאוד לאותו הרקע המשמש בדרך כלל לגיבושה של עבירת השוחד".



בהמשך הערעור חוזרת המדינה לשאלת ייעודם של הכספים: "כל הכספים שקיבל המשיב מטלנסקי בתקופה הרלוונטית לאישום שימשו לצרכיו האישיים השונים של המשיב. באשר לכספים שעברו אל הקופה אצל מסר - גם לוּ היה מדובר בכספים לצרכים 'פוליטיים' - ואין לכך ולו ראייה פוזיטיבית אחת - הרי עדיין המדובר בצרכיו הפוליטיים של המשיב עצמו. הכספים נועדו לצורך קידומו של המשיב, והוא שלט באופן בלעדי באשר למטרות השימוש בהם. המדובר אפוא בכספים שהם 'של' המשיב, לכל דבר ועניין".

הפרקליטות מונה שורה של נסיבות מחמירות המלמדות על העבירות שביצע אולמרט לטענתה בפרשת טלנסקי, ובין היתר אומרת: "כל העברות הכספים נעשו בהסתר. איש לא ידע עליהן מלבד טלנסקי - נותן הכספים, המשיב - מקבלם, והמשיבה - עובדת המדינה הנאמנה למשיב. את מרבית העברות הכספים הכתיר בית המשפט בכותרת 'מזומנים במעטפות'. ההתנהלות החשאית, שאפיינה את הדרישה לכספים וקבלתם מטלנסקי, צובעת בצבע שחור התנהגות זו".

לדברי המדינה, מכלול הראיות מוביל למסקנה אחת חד-משמעית, לפיה לא היה כל שימוש פוליטי בכספי הקופה. הכספים כולם היו כספיו האישיים של המשיב לכל דבר ועניין - כספים, שבהם יכול היה לנהוג כחפצו, מבלי שאיש יכול היה למנוע זאת או אפילו להתוודע לכך". ועוד: "'כספים פוליטיים' ומזומנים מוסתרים שלא ניתנים למעקב, הם בגדר תרתי דסתרי.

"...אדם שמבקש לשמור על ערך כספו מפקיד אותו בבנק. החזקת כספים במשך שנים שלא בבנק גורמת ממילא לגריעה מערכם (שלא לדבר על אובדן התשואה עליהם), ואף מסכנת את עצם קיומם. הדרך היחידה שניתן להסביר אפוא התנהלות שכזו היא, שמדובר בכסף ש'אינו כשר' ושאין כוונה לחשוף דבר קיומו. אינטרס ההסתרה עולה על האינטרס של שמירת ערכו של הכסף".